אם רבים, סימן שאוהבים - בשביל זה יש אחים

"הילדים שלי חברים ממש טובים. אצלנו בבית לא רבים...אצלנו מדברים בשקט, מדברים על הבעיות" איזה בית אידיאלי, לכאורה. אבל מצד שני גם לא מביעים רגשות בעוצמה, לא מכירים את כל מנעד הרגשות שיש לנו, פוחדים מעימותים. לילדים חשוב להיחשף לשני הצדדים של מטבע הרגשות, גם הנעימים וגם הפחות נעימים. לדעת להכיר ולקבל גם את הצדדים הפחות נעימים של עצמם. ללמוד איך לא לפחד מהרוגז והכעס שתוקפים אותם... ואת זולתם. לדעת לקבל את הכעס כעוד רגש שיש לנו, בדיוק כמו שימחה ואהבה. להכיר בכך שהחיים הם לא תמיד רק צחוק וצהלה. ושגם זה בסדר.
אחים רבים? מעולה! סימן שאכפת להם. סימן שהם אוהבים ויותר מהכל סימן שהם ילדים רגילים... ריבים, הצקות, ואי הסכמות הם חלק טבעי ורצוי ממערכת היחסים בין אחים. כמו בני זוג, גם אחים צריכים לדעת איך לריב בשביל לדעת איך להתפייס ולהישאר ביחד, בשביל לגדול ולהיות חברים. אנחנו רבים, "שונאים" וכועסים רק על הקרובים אלינו ביותר. אלה שאנחנו מספיק בטוחים באהבתם בשביל לריב איתם מבלי לאבד את אהבתם. לאהוב ולשנוא זה שני צדדים של אותו הרגש. אני מסוגל לשנוא רק את מי שאני מסוגל גם לאהוב. אני יכול לכעוס רק על מי שמרגיז אותי, מי שאכפת לי ממנו וממעשיו.
ב"אוּזוּ ומוּזוּ מכפר קאקארוּזוּ" (ספרו הנפלא של אפריים סידון), מתוארים שני אחים, החברים הכי טובים. נופת צופים של יחסים של חברות, אהבה והיעדר ריבים...עד שיום אחד, בבגרותם, הם רבים! ומכיוון שלא תירגלו ריבים ואין להם כלים להתמודדות עם המצב שנוצר, הם נפרדים! הם לא משלימים, לא מדברים ובטח שלא סולחים. הם מנתקים ביניהם כל קשר עד יום מותם...אני מעדיפה שהילדים שלי יריבו כשהם קטנים, יריבו כשהם גדולים, ועדיין יישארו חברים.
יש משפחות שבהן מפחדים מריבים. לדעתם ריב מסמל בעיה, שלא לומר סכנה. המשפחות האלה לא מתורגלות בלריב ובלאבד שליטה ולתפישתן התפרצות רגשות וכעסים מאיימים על שלמות המשפחה. במשפחות האלה הרבה פעמים ההורים משתדלים לא לריב לפני הילדים. לא להרים את הקול ולא לאבד שליטה. לילדים האלו אין מודל ללמוד ממנו איך רבים ואיך מתפייסים. חסר להם המודל ממנו אפשר ללמוד מה עושים כשרבים.. איך מתפייסים. הם נדמים לאוּזוּ ומוּזוּ...
אין מה לעשות, אנחנו נוטים לריב לפעמים. ומפתיע יותר, אנחנו רבים רק עם חברים (אחים), לא עם זרים. ככה זה בחיים. זה גם מה שאני אומרת לילדי כשהם רבים. (לא תאמינו אבל גם הם רבים לפעמים). "יופי שרבתם. סימן שאכפת לכם. עם מי רציתם לריב? עם ילד שאתם לא מכירים שעובר לידכם במדרכה?" והם מחייכים במבוכה ומבינם את הכוונה.
אז איך מסתדרים ביניהם הילדים שלכם? לריב הם כבר יודעים?

חג שבועות וגניבת זרע

אם חד הורית שהרתה לאביה בעת שהיה בגילופין, מי ירצה בחברתה? מי ירצה להתחבר עם בנה...אם חד הורית, אלמנה, שהרתה במרמה לחמה(!!) מי ירצה לשהות במחיצתה? גיורת (לא עלינו) אלמנה, שהתחתנה בתחבולות לקרוב משפחה, מי ירצה אותה ואת בנה...
כך נוסדה מלכות דוד...כך נבנה עם ישראל. בנות לוט, תמר ורות הן, הן האמהות הנ"ל. מגניבת הזרע של תמר (כלתו של יהודה) נולד פרץ, מקים השושלת שממנה נולד בועז – סבא רבא של דוד המלך. מגילוי העריות של בנות לוט נולד מואב , שוב אחד מהסבא רבאים של דוד. רות המואבייה, הגיורת האלמנה גם הצטרפה לחגיגה אי שם בשושלת (אמא של עובד סבו של דוד המלך. והלא מזרעו של דוד המלך יגיע מלך משיח... אם אלו היו סביו של דוד,( דוד!), מי אנחנו שנשפוט את הילדים וההורים הקצת שונים שחיים בינינו כיום?
הרבה שוֹנוּת והשתנוּת יש בחברה שלנו. הרבה משפחות "קצת" אחרות והרבה סטריאוטיפים וסטיגמות שמפריעים לנו לקבל את השונים בינינו כמו שהם. לדנה יש שני אבאים, לגל יש אמא אבל אין אבא ולאפרת בכלל יש שתי אמהות ואבא אחד. ילדים חמודים שנולדו בנסיבות שלא תלויות בהם. אני שמרנית מטבעי, ולתפישתי המשפחה הקלאסית הרגילה היא המודל הכי נכון לגידול ילדים. בא חג השבועות וטופח לי על פניי. "הלו? יה פרימיטיבית! הרי רק בזכות הילדים וההורים האחרים קם לנו ביהדות דוד המלך! תתעוררי!"
אני קוראת את מגילת רות, מפרשת אותה בעצמי לפי ראות עיני, ומבינה שצריך לתת צ'אנס גם לאחרים. לאלו שלא הלכו לפי הספר, אלו שילדו (ונולדו) קצת אחרת. ילדים באים כשהם צריכים. יש להם מסלול ויש להם ייעוד. אני מנסה לקבל אותם כמו שהם. ילדים. בלי קשר להוריהם ולנסיבות הולדתם. חג שבועות בפתח. אני מזמינה גם אתכם להצטרף ולקבל את האחר. לנסות ולהשתחרר מדעות קדומות.
חג שמח!

זו ילדותם הראשונה

"זו ילדותי השניה
עול השנים כבר נשכח
זו ילדותי השניה,
ליבי נפתח.

דרך עינייך בת,
אני רואה ומגלה שוב עולם.
דרך ידייך אלמד
לגעת שוב בגלי הים.
דרך שפתייך בת,
טעם חדש למילים.
ואיתך שוב אגדל בלי לחשוש -
אנחנו כבר בני שלוש."
("ילדותי השניה", אהוד מנור)

שיר מדהים ומרגש אבל אליה וקוץ בה. זו אמנם ילדותנו השנייה אבל עבורם זו ילדותם הראשונה. אין להם אחרת, עכשיו זה הזמן שלהם, לא שלנו... אנחנו בוחרים לילדינו את הגן הכי טוב. הגן שאנחנו היינו רוצים להיות בו. האם גם להם זה מתאים? בוחרים להם את החוגים שאנחנו היינו רוצים, (אני שלחתי ילד שהתעניין בכדורגל לחוג אומנות..) ולפעמים אפילו בוחרים להם את החברים... כשהם קטנים בחירת החברים מאד פשוטה, מתאמים עם האמהות הנחמדות, בעינינו, שפגשנו בגן ומסיקים מזה שהילד שלהן גם נחמד... מניסיון שלי הקורלציה בתחום הזה כמעט הפוכה ורק לעיתים רחוקות לאמא הנחמדה יש גם ילד שמתאים לילד שלנו. כזה שהילד שלנו גם יבחר בתור חבר. אלו החיים שלהם, לא שלנו. בואו ננסה לא לחיות את חיינו דרכם.
תנו להם להיות הם. לבחור לבד חברים. לבחור לבד אם הם רוצים חברים כל יום כל היום, או קצת זמן בשקט לבד בבית, איתכם. אפשרו להם להחליט איך לבלות עם חבריהם. הם יודעים לשחק לבד! לא צריך "לדחוף" משחקים, הפעלות, גואש וכיבודים כל אחה"צ. הם מסתדרים לבד נפלא. תמצאו לעצמכן עיסוקים לזמן הזה..(ספונג'ה? בהייה....)
בן של חברה שלי, ביישן ועדין, נעמד על שתי רגליים אחוריות ובגיל 6(!), אחרי 6 שנים של ריצות בין חוגים וחברים כל אחה"צ אמר לאמא שלו המשקיענית והתזזיתית , "אמא די! אני לא את!" וזה לדעתי מתמצת את כל העניין.
תנו להם בדרכם. זו ילדותם הראשונה.

לכעוס או לא לכעוס?

מה עושים כשהילד עובר את הגבול? איך כועסים עליו ועדיין נשארים "הורים טובים"?
"ומה יהיה אם אני אשים דג סלמון בתוך המעיל שלך וסמור בתוך הכפפות, ולמינג בתוך המגפיים?
אז אני אכעס....אבל עדיין אני אוהב אותך." (אמא את אוהבת אותי?, ברברה מ. ג'וסי)
ככה בפשטות, בלי עניינים, ייסורי מצפון ושאר שטויות, מבטיחה האמא האסקימואית לביתה, שיש גבול. ושהיא שם בתפקיד האמא בשביל להציב אותו. זה התפקיד שלה והיא תמלא אותו. בלי פחד ובלי מורא. היא אסקימואית והיא לא מפחדת לאבד את אהבת ביתה בגלל שהיא תכעס עליה. להיפך, הילדה היא זו שחרדה לאבד את אהבת האם אם תתנהג לא כראוי.
ככה זה אצל ילדים אסקימואים. ככה זה גם אצל הילדים שלנו. אבל אנחנו, מסתבר, לא אסקימואים.. אנחנו פוחדים למלא את התפקיד שלנו. פוחדים שאם נכעס נאבד את אהבת ילדינו. פוחדים שאם נעיז להגיד לילדינו "לא!" הם יתרחקו מאיתנו ולא ירגישו שאנחנו חברים שלהם. וזה הפרדוקס של החברה המבולבלת שלנו, במקום שהם יחששו מהכעס שלנו, אנחנו אלו שפוחדים מתוצאות הכעס של עצמינו.
אז יש לי חדשות בשבילכם, הם באמת לא יהיו חברים שלנו. הם לא צריכים להיות. (וגם אנחנו לא צריכים להיות שלהם.) אנחנו ההורים והם הילדים. זו חלוקת התפקידים, נעים להכיר. אין הנחות. ואין מבצעים. וכן, התפקיד שלנו כולל גם את המילה הנוראית "לא" ולעיתים אפילו הרמת קול וכעס. זה מה יש. ככה זה קורה. וכמו שדייויד שנון כתב בהקדמה לספרו "לא, דני!" :"נכון, "כן" היא מילה נפלאה... אבל "כן" לא מרחיקה ילדים עם עפרונות צבעוניים מהקירות של הסלון."
אז בואו נהייה אסקימואים! נפסיק לפחד ונתחיל להגיד "לא", ולכעוס (כשצריך). בלי ייסורי מצפון ועם הרבה ביטחון. בואו נהייה הורים טובים באמת. כאלה שמחנכים ומכינים לחיים. הורים אחראים ובוגרים. הורים שגם כועסים...
ואני מוסיפה בשם הילדים, "כן אני אוהב אותכם גם כשתכעסו עלי, אפילו יותר, כי אני אדע שאכפת לכם ממני ואתם מחנכים אותי להצליח בחיים। תודה"

טראומת ל"ג בעומר

של מי החג הזה לעזאזל?
ל"ג בעומר מאחורינו. מי שלא היה במדורה עם ילדיו, שיקום! ולא, הכוונה לא לילדי גן אלא לכיתות ג, ד ואילך. מי שלא אסף קרשים עבור ילדיו (הכבר גדולים) "כי אולי לא יהיו מספיק" וגם ארגן כיבוד ובא ושמר וליהג עם כל שאר הורי הכיתה ( של הילד זוכרים?) שיקום!
מה קרה לנו? למה אנחנו מארגנים להם מדורות? (ואת החיים). הרי חווית הילדות הכי נפלאה של רובינו הייתה איך אספנו לבד קרשים ואיך סחבנו והחבאנו ושוב סחבנו. ואוכל? למי בכלל היה זמן לאוכל? בניית המדורה והישיבה לצידה ( מדורה קטנה זוכרים?) היו כל הכיף. מקסימום מישהו הביא כמה תפוחי אדמה (לא מבושלים מראש ולא עטופים בנייר כסף) ואכלנו אותם אחרי כמה שעות. כי אז עוד הייתה סבלנות לשבת כמה שעות, זוכרים? ואפילו התלכלכו לנו הידיים ולא צעקנו "איכס, אמא יש מגבונים?"
אנחנו מגדלים דור של פרזיטים. מרב "הורים מעורבים", נהיינו הורים מגוננים (מדי), חונקים (כמעט) ומסרסים ממש. מרב רצון למנוע את טראומות הילדות שלנו אצל ילדינו, אנחנו חיים וחווים את ילדותינו דרכם. מונעים מהם לחוות את ילדותם באופן טבעי, עצמאי, מעז, מסתכן, מעצים ומפתח.
איפה הילדים בכל הסיפור הזה? האם, לדוגמא, הם תיאמו ביניהם מועד למדורה, או שמא אנחנו אלו שקבענו אותו עבורם? האם הם אספו קרשים? או שהרימו ידיים מראש "כי ממילא בסוף איזה אבא תמיד מביא משטחים ועושה מדורה ענקית"? העירייה ניסתה השנה למנוע את גניבת הקרשים לכבוד חג הוונדליזם, והודיעה על מועד חלוקת קרשים. רעיון מבורך! מתי המועד? בבוקר! כשהילדים בבית הספר... מי הגיע לחלוקה? הורים. בעיקר אמהות וג'יפים.
של מי החג הזה לעזאזל? הורים או ילדים? ואיך בדיוק הילדים השמורים שלנו אמורים להגיע לעצמאות בתרבות כזו? בחינוך מגן ומתערב שכזה? יאללה, את הטנא לשבועות כבר ניתן להם להכין לבד. וגם את הזר.

כל הארץ מדורות

"אש אש מדורה תחתונים של בחורה
אש אש מגפרור תחתונים של בחור..."
מישהי מכירה שיר יותר נורמלי לשיר במדורה. (אל תדאגנה אני לא שרה את זה לילדים).
איך נתקענו אם השיר הדבילי הזה? האם זה בגלל היעדר היכולת שלנו להכיל את עוצמת האש? או אולי זה בגלל ההתעלמות שלנו מכוחה התרפויטי של המדורה (גם אם זה לא מדורת שבט..) מה שלא תהיה הסיבה, זה השיר וזה החג.
ל"ג בעומר מגיע ואיתו המדורות, העשן ובשנים האחרונות גם ההתלהמות חסרת המעצורים של הילדים סביב המדורה. הילדים מתלהמים וההורים שמנצלים עוד הזדמנות לא לקחת אחריות, עומדים בשמחה בצד וצופים. צופים איך ילדיהם משחררים כל רסן והופכים להיות יצורים ייצרים נטולי עכבות. החייתיות הבסיסית חוזרת אליהם והיכולת להתמזג עם הטבע ( אש) משתלטת עליהם. הם האש והאש היא הם.עוד קרש ועוד אחד. הלהבה גדלה ואחר כך קטנה. ושוב קרש וככה.
האש היא תרפויטית במהותה. עוצמתית, מאיימת ומשחררת. לא צריך לעשות כלום. לא לדבר. לא לתווך ואולי אפילו לא להקשיב. פשוט לעשות מדורה. קטנה אם אפשר, ולתת לאש לעשות את מה שהיא יודעת. את הקסם שלה. את ההשתלהבות והבעירה. רק תעמדו שם. הקסם כבר יקרה.
פעם בשבוע מדורה ותרגישו שינוי. בילדים. בעצמכם. ואם לא, אז פעם בחודש. ואם גם זה לא יוצא אז...בשביל זה יש ל"ג בעומר!
חג שמח! ותשמרו עליהם בבקשה.

להרביץ זה כיף?

אפס טולרנטיות לאלימות. זה המוטו במשפחתון שלי. לא מרביצים, נקודה. אני אומרת לא להרביץ. אני מושיטה יד (אם אני מצליחה) ומונעת הרבצה, "וגוּלת הכותרת" – אני שרה את השיר הנפלא:

"אל תכה זה לא יפה,

תן לי יד ועוד אחת,

חברים טובים נהיה, חברים טובים נהיה..." (תו"כ אחיזת ידיים)

(עממי)

גם כן גוּלה ובטח שלא כותרת. מסתבר שהשיר הזה אמנם מעודד חיברות, התפייסות וחיבוקים אבל גם לתדהמתי את תסמונת הבעל המכה. מה שנקרא מכים ומתפייסים. "making up sex".

הקטנטנים החכמים אוהבים לשיר ולהחזיק ידיים, מסתבר. ומתי גם שרים וגם מחזיקים ידיים..? נכון! אחרי שמרביצים! איזה כיף.

אם אני מחקה צליל של שיעול, מריאן דופקת לי על הגב ואומרת "לבריאות" ואם אני מרביץ אז מיד שרים, מחזיקים ידיים ומתחבקים. יאללה מכות יאללה.

קצת בהגזמה, כמובן, אך בהחלט ראיתי איך פתאום חלק מהילדים מביימים הרבצה בשביל "לזכות" בטקס הסולחה. בפעם הבאה שאותו ילד הרביץ אמרתי לו שזה לא בסדר. ולא, לא שרים עכשיו ומתפייסים כי פשוט אסור להרביץ. זה לא נעים ולא מצחיק. הוא השפיל מבט ושקל דפוסי התנהגות חלופיים. איזה דפוסים חלופיים? על כך בפעם אחרת.

דרך אגב לשאול אותם למה הם הרביצו זה לא פיתרון כי אין להם מושג או יכולת להבין מניעים בגילאים האלה. בשנים עברו כששאלתי את אחד הילדים למה הוא בועט בחברה שלו הוא הסתכל עלי נדהם תו"כ בעיטה ופשוט אמר "לא יודע". וזאת היתה האמת. לא היתה סיבה.

לא מרביצים. נקודה. סוף.

הם כבר מדברים, ולכן...

הרגע בו הקטנים מתחילים לדבר הוא רגע קסום. הרגע בו אנחנו יודעים בוודאות שהם מבינים אותנו. לא אולי, לא נדמה לנו, הם מבינים! ולכן הם לכודים. לעד. אם אתה מבין אז אתה גם אחראי. כידוע, אי ידיעת החוק אינה פותרת מעונש... ולכן, מרגע שהם מדברים אנחנו מבקשים מהם שיקשיבו. יותר נכון יעשו כדברינו. ואם להיות כנים, יצייתו!
"From the moment I could talk I was ordered to listen…"(Cat Stevens)
משפט נפלא ואמיתי שמלווה אותי כבר שנים רבות, אבל עלולות להיות לו השלכות כמעט הרסניות על חיינו.
וכאן זה מתקשר לי לפוסט הקודם שלי על "הצריך הזה".
מגיל מאד צעיר אנחנו מנותבים לדפוס התנהגות מסוים. לעשיית הדברים ש"צריך". ועכשיו אנחנו, בתורנו, כבר "מנתבים" את ילדינו לכיוון מסוים, אחר. "צריך" אחר. מלמדים אותם איך לעשות את הדברים הנכונים שמשמחים אותנו. איך להיות גאים בדברים שמסבים לנו נחת. והם לומדים. ומפנימים. לומדים איך לאהוב ולהתעניין במה שמשמח אותנו.
רוב הילדים אוהבים לֵרָצוֹת. הם מתרגלים לקבל " יופי" ו"כל הכבוד" על בנייה בקוביות ועל נשיקה לאמא... והם גדלים. מחכים לקבל את ה"יופי" וה"כל הכבוד" על עוד דברים, בעוד תחומים ולצערנו גם בעוד גילאים. הכוונה, גם כשהם מתבגרים. נוסעים לטיול הגדול, מתחתנים, יולדים ילדים... מֵ-רָ-צִ-י-ם!
ואז יום אחד אנחנו מתעוררים ומגלים שלא זה מה שרצינו, לא ככה התכוונו. לא אלה החיים שתכננו. מה אז אנחנו עושים? מה אז אנחנו יכולים לעשות? והאם בכלל עוד נשארו לנו כלים בשלב הזה לגלות מה באמת אנחנו? ובהתאם לזה מה אנחנו רוצים?
"גלגל הצלה": כשהייתן קטנות, מה רציתן להיות כשתהיו גדולות?

הצריך הזה

"צריך לקום מהמיטה,

צריך לגמור את החביתה,

צריך לצחצח שיניים.

צריך ללעוס לאט,

צריך להיות נחמד,

ולהגיד לאן אתה יוצא.

צריך וצריך,

ומרוב שהצטרכתי -

כבר שכחתי

מה אני רוצה."

(יהונתן גפן, "הצריך הזה")

צריך גם לכבס, צריך גם לבשל, צריך לנוח בצהריים...צריך וצריך. אבל מה אנחנו רוצות? מה אנחנו באמת רוצות? מה משמח אותנו? מה עדיין משמח אותנו? במירוץ המודרני בו אנו שותפות בעל כורחנו, האם אנחנו עדיין זוכרות מה משמח אותנו? מה גורם לנו לחייך?
מתי בכלל היה לנו פנאי לחשוב/לחקור מה אנחנו רוצות, מה אנחנו אוהבות. האם אי פעם בכלל עשינו מה שרצינו או שתמיד ברמה בלתי מודעת כל שהיא פעלנו כי "צריך"?( צריך לעשות תואר, צריך להתחתן והכי חשוב, צריך להיות מאושר..)
עכשיו כשאנחנו בשיא עומס ההורות, מה משמח אותנו/ אתכן? מה באמת אתן רוצות לעשות? והאם אתן עושות את זה?
תקדישו 5 דקות ביום לעשיית משהו שגורם לכן לחייך ומיועד לשמח רק אתכן. 5 דקות! לא תאמינו איזה הבדל זה עושה בחיים. וכן, בהייה בקיר עם כוס קפה ביד נחשבת, הרי יש אנשים שנוסעים עד להודו בשביל לבהות, לא?
תחייכו! כי "מוכרחים" להיות שמח...

אפשר כבר לישון עכשיו? -תסמונת יום ראשון

" אבא, אמא, קצת יותר לאט

אבא, אמא, תחכו מעט

אין לאן לרוץ ואין לאן למהר

ארץ ישראל פה לעולם תשאר

כבר ראיתי בגלבוע את הפריחה

ומהר תבור ראיתי את הזריחה

כבר עליתי למצדה בשביל הנחש

להורי תמיד קראתי בקול חלש:

אבא, אמא קצת יותר לאט..."

( יורם טהרלב, "אבא אמא וארץ ישראל")

ילדים מבולבלים ועייפים. ילדי יום ראשון. מה הם כבר ביקשו? להיות עם אבא ואמא? זה הכל. לחוות את הביחד, את המשפחה...
חוויות יום ראשון. איך היה בשבת? מה עשיתם? הם עדיין לא יודעים לדבר, אבל אני יודעת את התשובה. "עשינו המון, כל הזמן, לא ישנו ואין לנו מושג איפה היינו כי נסענו רחוק. אפשר כבר לישון עכשיו?"
והם שמים ראש מיד, לפעמים אפילו בלי לאכול , ונרדמים. הם צריכים קצת מנוחה.
פעם ילדים הלכו לגן בשביל "ללמוד", להיחשף לגירויים חדשים. היום יש תחושה שהגן צריך לספק מקום של רוגע מכל ההמולה שבחוץ. פינה של מנוחה מכל הבלאגן ועודף הגירויים שבעולם ללא הפסקה שבו אנו חיים.
הדשא או השיחים ליד הבית מספיק חוויתים לילד. לא צריך לנסוע שעתיים במכונית בשביל לחוות "משפחה". החוויה היא שנשארת בזיכרון של הילד. (כמו אצלנו). לא הנוף.
"והיו שיחים גבוהים יותר מהראש שלי. ואבא נתן לי יד אחת ואמא הייתה ביד השניה. כמעט והלכנו לאיבוד בשדה הגדול. פתאום מצאנו את הבית. ונתנו לי לאכול ונרדמתי. היה כיף." אז מה אם זה היה בעשביית הפרא שגדלה ליד פחי הזבל? זה היה ליד הבית וגם אתם זכיתם למנוחת צהריים!!
שקט. שקט. תנו להם שקט. ויחד. ומשפחה. ואהבה. זה כל מה שהם צריכים. לאט ומעט.

אני רוצה ע-כ-ש-י-ו!

"רגע אחד להמתין.. עוד רגע תקבל... עוד לא תורך... עוד שנייה אתן לך.."
מה זה הרגע הזה לעזאזל? מי זו שנייה? ובעיקר למה לא עכשיו ומיד! אני רעבה, עכשיו! אני רוצה את זה ע- כ- ש-י-ווו!
דחיית סיפוקים הוא נושא לא פשוט אצל ילדים. כמונו, גם הם רוצים הכל ועכשיו. רק שלהבדיל מאיתנו, הם לא רק רוצים, הם יודעים שהכל מגיע להם, שייך להם ובאופן כללי "נוחת" בכף ידם ברגע שהם רק חושקים בו. מצב נפלא ואידיאלי לחיות בו ..עד שמופיע איזה אח קטן/ גדול, חבר בגן או סתם אמא עם עקרונות... מה עושים? איך מתאפקים? איך מלמדים אותם להתאפק לרגע, להמתין עוד שנייה?
אני קפצתי ראש בנושא הזה. אם כבר לדחות סיפוקים אז בתחום הכי קשה, אוכל. כשיושבים לאכול במשפחתון הילדים יושבים (לא קשורים!!) בכיסאות קטנים סביב השולחן. הם יושבים ומחכים, אני חוזרת: מחכים שאגיש את האוכל. הם לא קמים,לא קופצים וגולת הכותרת, לא דופקים על השולחן או על הראש של מי שיושב לידם... לימדתי אותם לשים ידיים על הברכיים ולחכות. והם מחכים ומחייכים. גאים. בני שנה!! מחכים... הם י-כ-ו-ל-י-ם!

"אני רוצה, אני רוצה
את כל מה שיש בנמצא
ולא אסבול שום רביצה
כשאני רוצה אני רוצה.

הרי עדיין לא מיציתי,
את כל מה שרציתי,
כי מהבוקר עד חצות
אני פשוט
רוצה
לרצות."
"על החיתול ישבתי", שירלי יובל יאיר

אם להמתין לאוכל הם יכולים, אתן חושבות שלחכות לתורם בצעצוע הם גם יכולים?

האור בקצה המנהרה- חוזרים למשפחתון!

החופש נגמר. או אולי מבחינתכם רק מתחיל... בכל מקרה מחר חוזרים למריאן!! יחי השגרה! הילדים כבר יודעים על זה? התיק כבר מוכן?
"אם בשעה ארבע תבוא אתחיל לשמוח בשעה שלוש..."
אנטואן דה סנט אקזופרי,"הנסיך הקטן"
הכינו אותם מראש לבאות.ספרו להם מה הולך לקרות. בנו להם טקסים. קבועים. זה הסוד וזו כל החכמה.יותר קל (לכולנו, אגב) לתפקד כשידוע מראש מה הולך לקרות. למה צריך לצפות. לא חייבים לעשות כל יום אותו הדבר אבל סדר יום פחות או יותר קבוע מאד מקל על ההתנהלות. מונע הרבה עימותים.
דברו איתם על היום שעומד לקראתם. מי יקח אותם לגן? מי יחזיר? מה תעשו אחה"צ? מחר חוזרים למריאן..
תנו להם זמן להכין את עצמם למעברים ביומיום, לשינויים. הודיעו להם מראש שתיכף חוזרים הביתה מהגינה, תיכף נכנסים לאמבטיה ועוד רגע קט יוצאים. ההכנה מראש לקראת העומד להתרחש תסייע להם (וגם לנו) לצלוח את המעברים ממצב אחד לשני ביתר קלות. תסייע לכולנו להיתקל בפחות עימותים ובפחות התנגדויות במהלך היום. במהלך החיים.
"אם בשעה ארבע תבוא אתחיל לשמוח בשעה שלוש.." מחר הולכים למריאן. תנו גם להם לשמוח.
מחכה לכם, ניפגש.

חג החירות-המשך

איך מפסיקים להיות עבד וקרבן של המשפחה

"אמא ערה, כולם ערים." פטנט עולמי שהמציאה חברה שלי (פסיכולוגית), ופשוט עושה את העבודה נפלא. אז ככה..סיפור שהיה כך היה...
אמא לתאומים בני שנתיים פנתה לעזרה. היא ערה כל הלילה. אחד נרדם השני מתעורר לחלב וחוזר חלילה. והיא, במסירות אמהית טובה, קמה, מאכילה , משכיבה ולא ישנה. בעלה ישן. הוא לא שומע כלום. לא מתעורר ואפילו לא מודע למתרחש סביבו...מה עושים?
בלילה הבא, איך שהגוזל הראשון התעורר היא הוציאה אותו מהמיטה, הדליקה אור בסלון והושיבה אותו על הספה מול טלויזיה בפול ווליום. מיד היא העירה גם את השני והושיבה גם אותו בסלון. הדליקה אורות בכל הבית, מוזיקה במטבח והחלה להכין קפה ולקרקש בסירים.אמצע הלילה לא לשכוח. הילדים כמובן גם צרחו, המומים, בשלב זה. הבעל קם, המום אף הוא, ושאל מה קורה? בשלווה היא ענתה את התשובה המנצחת, "אמא ערה- כולם ערים!"
וזהו זה כל הסיפור. בעלה כיבה את האורות, כיבה את הטלויזיה אמר לה ללכת לישון. נכנס עם הקטנטנים לחדר וסגר את הדלת. מה היה שם אף אחד לא יודע, אבל אחרי רבע רבע שעה הוא יצא משם, הילדים ישנו ויותר אף אחד לא קם בבית הזה. גם לא בלילות הבאים! אמיתי.
מאז זה המוטו אצלנו." אמא ערה כולם ערים!"
ובתרגום חופשי, אמא "סובלת" כולם סובלים. כשאמא קמה ראשונה בבוקר לילדים גם אבא קם. כשאמא לוקחת את הילדים לגינה כי "מישהו" צריך לעשות את זה, גם אבא מצטרף. ואם הוא לא מצטרף אז לא הולכים. וגם לא קמים!וגם לא עושים כלום! הילדים פשוט מעירים את שנינו ואז אנחנו קמים. או פונים לאבא כשהם רוצים לצאת לגינה או סתם לשחק כדורגל...ובהדרגה, (חודשיים, שלושה), "אבא" אפילו מגלה שהוא יכול לעשות חלק דברים לבד ואפילו ביוזמתו. הוא אפילו מסוגל לפעמים להכין את "הדייסה המחורבנת שלו".
וזה עובד! בהתחלה זה קצת מלאכותי אבל אחרי כמה זמן כולם מאמצים את השיטה ומגלים שגם להם יש "יכולות מיוחדות". אז בערב החג כולם עוזרים לארגן את הבית, ובסוף הארוחה כשצריך לפנות את הכלים..כולם מפנים! ואומרים כמו מנטרה "אמא ערה כולם ערים.." לפעמים אפילו עם חיוך. ולאמא יש פחות עבודה ויותר חלוקה בנטל. וזה אומר יותר זמן חופשי ופחות תחושת קורבן. ובמילים של חג- יציאת מצרים! יציאה מעבדות לחירות! ובא לציון גואל. יחי החופש!
בהצלחה!

פסח- חג החירות?

דובון קטון ניגש לשולחן, מתיישב בכיסאו הזעיר, נועץ מבט בקערה שלפניו, והנה היא ריקה.
"מי אכל את הדייסה שלי?! ", הוא חורק.
אבא דוב מגיע לשולחן, מתיישב בכיסא הגדול, מסתכל בקערה הגדולה לפניו, והנה היא ריקה.
"מי אכל את הדייסה שלי?!", הוא שואג.
מציצה אמא דובה מהמטבח וצווחת: "נמאסתם עלי כבר, בחיי,
כמה פעמים צריך לחזור על כל הסיפור הזה?!
"אמא דובה קמה ראשונה מהמיטה, אמא דובה העירה את כולם,
אמא דובה הכינה את הקפה, אמא דובה סידרה את הכלים במדיח,
אמא דובה הורידה כביסה, אמא דובה שמה אוכל בקערה של החתול,
אמא דובה סידרה את הבית ויצאה החוצה לקור, להביא את העיתון,
אמא דובה ערכה את השולחן, אמא דובה הוציאה החוצה את הכלב הארור,
אמא דובה השליכה את האשפה, ועכשיו, כשסוף סוף הואלתם לגרור את אחוריכם ולזכות את אמא דובה בנוכחותכם, אז תקשיבו טוב, כי אני אגיד את זה רק עוד פעם אחת:
עוד לא הספקתי להכין את הדייסה המחורבנת שלכם!".

וככה. עוד יום ועוד יום. חג הפסח מתקרב, חג החירות! התעלות הרוח על החומר, התחדשות הנפש, צמיחה רוחנית ושאר בבל"ט. בת'כלס אנחנו במטבח. וגם על הרצפה מקרצפות, לא לשכוח. כי הרי , "מישהו" צריך לנקות ו"מישהו" גם צריך לבשל... והדובדבן שבקצפת, "מישהו" גם צריך לשבת בערב החג, לבוש יפה ומחויך... ולהגיש,ולפנות ולפעמים גם לשטוף כלים בסוף!
הוא שאמרתי, חג החירות! שיהיה לכל האמא דובות למיניהן חג שמח ושבעזרת השם גם לילה שלם בלי שאף אחד יתעורר...
בהזדמנות אספר לכם איך שוברים את מעגל הקסם ומגלים לשאר בני המשפחה שגם להם יש ידיים ורגליים.
חג שמח!

"בואו נדבר על זה"- על ההכלה

"בואו נדבר על זה", "אתה כועס? מאד כועס? מרגיש פגוע?" טקסטים מוכרים, נעימים. מעודדים הרגשת קירבה, אמפטיה והזדהות. טקסטים יפים ו"מכילים" שכל הורה בשנים האחרונות למד לדקלם.
"וכן! בטח שאני רוצה לדבר על זה! אני כועס. מאד! כועס עליך. למה אמרת לי –לא- כשרציתי עוד ביסקוויט? לכן אני עכשיו תקוע על הרצפה בשכיבה, בועט ברגליים וצורח! באמצע הסופר. אני בן שנה, רוצה שנדבר על זה?"
לילדים מותר לכעוס. מותר להם גם לשמוח. ובטח שמותר להם להרגיש, לדעת להגדיר את ההרגשה שלהם ולדעת שמישהו מבין אותם. הגבול העדין עובר, לדעתי, ברגע שהרגש משתלט על ההתנהגות. ברגע שהרגש מהווה לגיטימציה לשינוי בהתנהגות וקטיעת רצף האירועים הרגיל. אם אני בסופר וכשאני מסרבת לתת לילד משהו יש לי סצנת בכי של חצי שעה (עד כדי הקאה), יש לי בעיה. וגם לילד. אם אני חוששת מכל עימות עם הילד, לא יודעת מתי הוא יברח לי בגלל עלבון או יפרוץ בצרחות זעם בלתי נשלטות, יש לי בעיה. וגם לו. וגם לכולנו. כי ילד שעסוק בלהעצים את רגשותיו, להנציח אותם, ולנצח את העולם בזכותם, מפסיד הרבה זמן משחק וצחוק ביום. ילד כזה מעייף את עצמו. הוא גם מעייף אותנו!
אפשר לתת לילד להרגיש. הוא הרי יחווה רגשות אם נתייחס אליו ואם לאו. התרומה שלנו למצב צריכה להיות במתן הפרופורציה לרגשות. לא כל כעס או עלבון זה סוף העולם. מותר להרגיש, אך צריך להמשיך לתפקד. זה שילד כועס זה לגיטימי, אך זה לא אומר שבגלל זה הוא לא ירד מהמגלשה, יצא מהשיחים או ילך לגן...
הרשו לילד להרגיש. הרשו לו ללמוד איך להתמודד עם רגשותיו. הרשו לו לבחור אם הוא רוצה להיות שמח או כועס. למדו אותו איך גם כועסים וגם יוצאים מהשיחים ומצטרפים למשחק. כמה זמן אפשר להשאר כעוס בזמן משחק? אל תקחו אחריות על זה שהוא שמח או כועס. זו הבחירה שלו. פשוט המשיכו בחייכם. אם נהיה כנים הרי אף אחד לא יכול להרגיש במקום מישהו אחר או ללמד מישהו אחר איך להתמודד עם רגשות. תנו להם ללמוד איך מגיבים על מצבים שונים. לחיות את חייהם באופן שהם בוחרים. תחיו אתם את חייכם לידם, לא במקומם.
תנו להם לבחור איך לחוות רגשות עכשיו, כשהם קטנים, אל תשאירו את זה לפסיכולוג בגיל 20 !

הרהורים לרגל יום ההולדת

"דוקא יום ההולדת שלי,
שלו כל כך חיכיתי,
היה יום עצוב בשבילי-
ואפילו בכיתי.
ככה זה תמיד:
מרב שאני מקוה,
בסוף זה יוצא לא שווה."
(יהודה אטלס, "והילד הזה הוא אני")

מזל טוב! היתה לי יומולדת. אני בת 40! והציפייה וההתרגשות לקראת עדיין קיימים גם בגיל הזה, מסתבר. שלא ישכחו אותי. שידעו מה לקנות לי "בהפתעה". שלא ישקיעו יותר מדי, אבל גם שישקיעו הרבה. מה אני רציתי בכלל? ומה זה כל הארוע ההזוי הזה שנקרא יום הולדת?
אצל האבורגינים באוסטרליה, ( מרלו מורגן "מסר האנשים האמיתים"), חוגגים יום הולדת כשהאדם מרגיש שהוא עבר שינוי. לתפיסתם, יום ההולדת הוא עוד יום בלוח השנה, האדם פשוט נוכח בו ואין שום סיבה למסיבה. לעומת זאת, אם אדם מרגיש שהוא השתנה באופן מסוים, הבין משהו חדש, גילה או יצר משהו בעל משמעות לחייו, הוא מודיע על כך לשבט ועורך מסיבה לציון השינוי. מעניין...
בחזרה אלינו. טקס יום ההולדת שלי. 6 בבוקר. שבת. בין נמנום ליקיצה אני שומעת את הקטנים "לוחשים" לבעלי לקום. תודה לאל השקט חוזר ואני נרדמת... לפתע בשירת יום הולדת קולנית אני מתעוררת, (6:30!! שבת!?), ומגש ארוחת הבוקר שהזמנתי פעם וכבר נהיה מסורת מונח על מיטתי. הפתעה מושלמת. ללא ספק אני מופתעת. אני כבר בת 40! סוף סוף אני מצליחה לישון עד 7:00 בשבת אז מעירים אותי? עיניים עצומות, משפחה שלמה מוטלת מאושרת על מיטתי ואני צריכה לאכול. מה זה צריכה, חייבת! ואכלתי. בעיניים עצומות בלעתי בערבוביה מיץ תפוזים עם קפה, טחינה עם ריבה. ..וחייכתי! בטח שחייכתי. היה לי יום הולדת שמח. העיקר הכוונה. והאהבה. ותשומת הלב.
אז מה לכן קרה ביום ההולדת? ( כל אמהות המשפחתון נולדו במרץ) איזה ציפיות היו לכן? איזה אכזבות? והכי חשוב, למה לכל הרוחות זה קורה לנו ומה באמת אנחנו רוצות?
שיהיה בשמחות!

מתחבאים ומקווים...

ילדים אוהבים להתחבא. מתחת לשולחן.מאחורי הספה. "להיעלם" מתחת לשמיכה או אפילו תחת מטפחת שקופה. למה הם עושים את זה? מה כ"כ מרתק בלהתחבא?

"יעל נכנסה לתוך הארגז
סגרה את המכסה מעליה
וישבה בבית הקטן שלה
היה שקט בפנים- היה שקט בחוץ."
(הבית של יעל, מרים רות)

קוראים לי מחפשים אותי. רוצים אותי ודואגים לי. אני אהוב ונאהב. עוד קצת תחפשו אותי בבקשה, תיכף אני בא.
רגע אחד להיות בשקט, בלי כל הרעש הבלתי נפסק מסביב. להיות רגע אחד לבד. בכוחות עצמי. להעיז להיות לבד. להשאר בשלווה במקום אחד. להרגע. להיות אני עצמי...ואז לחזור!
הנה אני , חזרתי! אני לא השתניתי, אתם לא השתניתם. איזה כיף! הכל עקבי, יציב ובטוח. העולם הוא מקום בטוח עבורי. אני רגוע ומאושר.
החוויה של השקט. של היכולת לשבת בשקט ולהתנתק לרגע מרעשי העולם חשובה לילד. חשובה גם לנו. בעולם המודרני ילדים גדלים במרוץ אחד גדול ממקום למקום, מפעילות אחת להתרגשות אחרת." המחבוא" מאפשר להם רגע אחד של התנתקות מההמולה. רגע אחד של שקט ודממה. "המחבוא" גם מאפשר להם לחזק את אמונם בנו. למרות שהם נעלמים לרגע אנחנו עדיין נשארים, עדיין מחכים להם. עודדו אותם להתחבא. זה הגיל! וזה הרווח המשני שלו. השלווה.
מתי אתם התחבאתם פעם אחרונה? (ולא, הכוונה לא במיטה מתחת לשמיכה).
תנסו! צפויה לכם חוויה!

פיל פילון אפו ארוך והאב "המודרני"

"בוא אלי קוראת לו אמא בוא אלי צעד קדימה!
אך פילוני לא יזכור אי פנים ואי אחור...
בא הביתה אבא פיל ופילוני לא רגיל,
פיל פילון נבהל מאד ומיד התחיל לצעוד."

מי לא שרה את השיר הזה כשהילד עשה את צעדיו הראשונים? איזה מסר סמוי עובר דרך השיר? חברה שלי ששמה לב למילים שינתה את זה ל"פיל פילון שמח מאד..." ועדיין, גם אם שמח וגם אם נבהל מה זה הכח הזה שיש ל"אבא"?
מי זה האבא הכל יכול הזה? איך זה שהילד ש"לא רגיל" שאבא בבית מיד עושה מאמץ עבורו ומצליח במשימה? למה הילד " נבהל מאד"? ואיפה האבא הזה בדרך כלל- הורים גרושים, אם יחידנית, או סתם אבא שעובד עד מאוחר..? (לעיון נוסף: "אינטליגנציה אבהית" ד"ר עלי כ"ץ)
בזיכרון הקולקטיבי שלנו האב הוא סמכות. איך שלא נהפוך את זה, למילה של אבא יש משקל שונה מאשר למילה של אמא. גם במשפחות שבהן האב כמעט לא נוכח (פיזית או מהותית), מילה של אבא פרושה סמכות. ושוב, כלל זה תקף גם במשפחות שבהן האם חזקה , סמכותית ודומיננטית. לאבא יש תפקיד במשפחה. והתפקיד הזה כולל גם הטלת מרות והנהגה של המשפחה. הרבה גברים בימינו נוטים לברוח מהאחריות של התפקיד בתירוץ, הנוח, של "אני ממילא בקושי נמצא" או "היא אחראית על הילדים- רק לה הם מקשיבים..." אז זהו שלא. התירוץ הזה לא מספיק טוב. כשגבר בוחר לקחת על עצמו את תפקיד האב הילדים מזהים מיד, בצורה לא מודעת, את הסמכות שפונה אליהם, ומצייתים. אבא זה סמכות. אבל כמו שאמר הדוד של ספיידרמן: "עם הכח באה גם אחריות". מהאחריות הזו הרבה גברים מעדיפים להתחמק... (והרבה נשים, אגב, גם מעודדות התחמקות..)
האם לאבא במשפחה שאנחנו בונות יש כח/ סמכות? האם אנחנו רוצות שתהיה לו סמכות ואחריות? האם אנחנו מאפשרות לו להיות סמכות או שרק אנחנו "יודעות ויכולות" לטפל נכון בילדים? האם מבלי משים נהיה לנו אבא מודרני וסמרטוט? או אולי אנחנו מעדיפות אבא סמרטוט כי ככה יותר נוח? איזה אבא הבעל שלנו בוחר להיות? איזה אבא אנחנו בוחרות שהוא יהיה?

או כמו ששר פו הדב:

" יומים שמים וגשם בלי מיים
נסה נא ללכת לאן אל מאין
תחוד לי חידה ואפתור לך שתיים,
יומים שמים וגשם בלי מים. "

זאת אומרת, שאלות שאלות אבל אין לי תשובות.

האמת יוצאת לאור...

בפורים התחפשתי לפיית העוגות והגלידות או כמו שבעלי הגדיר את זה "זונת קצפת". אסופה של אביזרי פורים שהיו בבית... חצאית לבנה, מתנפחת מסאטן (מיני כמובן), בגד גוף אדום, גופית תחרה מנצנצת, יריעת טול מדהימה בתור כנפיים וגולת הכותרת- זוג כובעי ליצן אדומים תפורים לציצי בסגנון מדונה.

בעלי, בתורו, קיבל סינר מטבח + מגבת ועל הסינר נכתב "הבעל שם טוב" ובהתאמה על הגב הדבקנו שלט "Yes Dear". בקיצור בעל טוב.

הקטע המעניין התחיל במסיבה. הגברים ניגשו לבעלי היקר ולחשו באזנו "כל הכבוד, גם אצלנו זה ככה אבל אין לנו אומץ להגיד את זה.." אלי נגשו הנשים, והתייחסו ללא יוצא מהכלל לציצי! (אני נטולת ציצי ביומיום) ." וואו! כל הכבוד על האומץ! אנחנו לא היינו מעזות!" וכיוצא באלה.
אז מה זה אומר עלינו? גברים ונשים בכלל? האשה ה"גם זונה וגם אופה" היא משאת נפשינו, היא השולטת? והגברים שמוכנים להיות צייתנים ו"בעלים טובים" זאת האמת במסווה של "גבר, גבר", מצ'ואיסט מוביל?
מה שבאמת מעניין, זה למה התחפושות האלה זכו לכל כך הרבה תגובות הזדהות...

ולסיום ציטוט מאצלנו: "כמה מרגיז יכול להיות בעל? יותר!"

מתחפשים או מחפשים- הרהורים לפורים

פעם בשנה אנחנו מתחפשים לחלומות שלנו. יום בשנה אנחנו יכולים להיות מי שהיינו באמת יכולים, או רוצים, להיות. בשאר ימות השנה אנחנו מחפשים. מחפשים מי אנחנו רוצים להיות, מה אנחנו יכולים להיות, ולמה אנחנו לא...
גם את הילדים אנחנו מחפשים בפורים. אבל מה עם שאר ימי החול בשנה?
ביומיום אנחנו מחפשים את ילדינו לחלומות שלנו. אלו שלא הגשמנו. מתי נאפשר גם להם לחפש? מבלי משים אנו נוטים "לחפש" ו"להלביש" את הילד בחלומות שלנו. בתקוות ובציפיות. שולחים לחוגים, מתמחים בגנים ובתי ספר מיוחדים. אבל מה עם הילד? מה הוא רוצה?

לעיתים קרובות מדי אני נתקלת בילדים שבעל כורחם מסתובבים "מחופשים" כל השנה. כל החיים. מתי ניתן להם זמן להיות הם עצמם? לגלות מי הם בכלל? האם אנחנו בכלל מאפשרים להם להכיר את עצמם או שמרב חוגים ופיתוח הפוטנציאל (חלומות ההורים) הם כבר שכחו מה הם בכלל רצו?
הילדים הם לא אנחנו. "הם גשר אל עצמנו שנתן לנו הזמן..."(שלום חנוך). תנו להם להיות מי שהם. אל תחפשו אותם בחלומותיכם. לא בפורים ולא במשך כל השנה.

"ילדכם אינם ילדכם
כי פרי געגועי החיים אל עצמם,
באים המה דרככם אך לא מכם,
חיים עמכם אך אינם שיכים לכם.
תנו לילדכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם,
כי להם הגיגיהם.
גופם ישכון בבתיכם, אך לא נשמתם
כי נשמתם מסתופפת בבית המחר -
שם לא תוכלו לבוא אף בחלומותיכם.
אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם אל לכם לעשותם כמותכם,
כי החיים פנייהם קדימה לא אחור. "
ג'ובראן חליל ג'ובראן, "הנביא"

האם אנחנו מחפשים את הילד רק בפורים ובשאר השנה מאפשרים, גם לו, לחפש?

חיפוש נעים וחג שמח!

המשחק הוא החיים או החיים הם משחק...

אלון משחק במכונית הגדולה. אני מושיטה לאורה כדור-ואלון עוזב את המכונית ורץ מהר לקחת את הכדור.אורה מוותרת ואלון "זוכה בכדור". אני מציעה לאורה צעצוע אחר ואלון מיד "מוותר" על הכדור ורץ לצעצוע החדש. הפעם אורה לא מוותרת. אני מסבירה לאלון שצריך לחכות כי עכשיו לא תורו בצעצוע והוא מופתע, פורץ במחאה. איך יתכן הרי העולם שיך לו? ומי בכלל שמע על כזה דבר מגוחך שצריך לחכות לפעמים? ושיש תור??
אושר גדול. אורה סיימה לשחק ומושיטה לאלון את המכונית. אלון מושיט לה בחזרה וכך במשך כמה דקות הם מתרגלים/ משחקים בלתת ולקבל...
אני מאמינה שדפוסי התנהגות נבנים כבר בגילאים הצעירים ביותר. איך העולם מגיב כשאני רוצה משהו? האם התגובה שונה כשאני בוכה? האם אני מוכן גם לתת ולא רק לקבל? ילדים באים לעולם עם הנטיות הטבעיות שלהם וכבר בגילאים האלה אפשר לראות את דפוסי האופי השונים בין ילד לילד ואת דפוסי ההתנהגות הכבר נלמדים שהם אימצו לעצמם.
המשפחתון מהווה את המסגרת החברתית החיצונית הראשונה של הילדים. כאן הם ילמדו, ואני איתם, איך להיעשות חברים. מתי לוותר ומתי לעמוד על שלך, איך להביע חיבה ואיך לחכות בסבלנות , ילמדו איך להיעשות חלק מקבוצה. האדם הוא ייצור חברתי. היכולת להיקשר לזולת, לתקשר איתו וליצור קשר אמיתי הינה המתנה הכי גדולה שאני יכולה להעניק לילדיכם. ואלו גם המיומנויות הכי חשובות שהאדם יכול לרכוש ולנכס לעצמו.
אמא משפחתון שאלה אותי פעם מה למדתי מהמשפחתון. עניתי לה, בלי לחשוב פעמיים, שמשפחתון עבורי זה: מהות החיים. יחסים בין אנשים, מבנה נפש האדם ואיפה אני בכל הסיפור... הכל שקוף ופתוח אצל הקטנים וחוזר על עצמו באותם דפוסים גם אצל מבוגרים. עבורי זה גם שקט פנימי והתמודדות שלי מול עצמי.
וזה מה שאני עושה כאן בזכות ילדיכם ואיתם כל יום.
אז למה אלון חושב שהעולם שייך לו ואילו אורה כבר מוכנה לפעמים לוותר? רמז: ילד יחיד מול ילד שני במשפחה. האם אלון יהיה מוכן לאמץ דפוס התנהגות חדש? תוך כמה זמן? האם אורה תלמד לעמוד על שלה יותר פעמים? אחכה, אראה ואדווח.
האם אתם נתקלים במצבים דומים לזה " בעולם המבוגרים"? איך אתם מגיבים?

עמנואל קאנט וטיולים בגינה...

עמנואל קאנט (הוגה תורת ההכרה) מעולם לא עזב את עיר מולדתו. הוא הקפיד כל חייו על שגרה קבועה ולא ויתר על טיולו היומי, אחה"צ לעת ערב, במורד השדרה הסמוכה לביתו. היעדר הריגושים והגירויים החיצונים לא מנעו מקאנט להיעשות מי שהוא נהיה ולפתח את גאוניותו.
השגרה. השגרה. השגרה.
השגרה הרוטינית והאינסופית מאפשרת לנו פשוט להיות. לחיות את הרגע ואת הכאן ועכשיו האמיתי והכנה ביותר שלנו בלי הפרעות. בלי התערבויות. הקביעות וסדר היום הקבוע נותנים לילדים ביטחון ושקט; המרכיבים החיוניים בשביל התפתחות וצמיחה.
ארוחת בוקר, מפגש, טיול- מסלול קבוע, ארוחת צהריים. מה הם עושים שם כל היום? הם פשוט נהיים.

אני עסוקה,
מאוד מצטערת,
תבואו אולי, בפעם אחרת?

צריך להספיק לבחון את הדשא,
לבדוק כל גבעול בנפרד.
ואל ערוגת הפרחים יש לגשת
לקטוף יסודית כל אחד.
לחקור את הבוץ, לטבול בו ידיים,
למלא את הסנדביץ' באדמה.
לספור לנמלה את כל הרגליים,
לבדוק אם היא גם טעימה.

בקיצור,
הצטברה לי המון עבודה.
אז תבואו אחר כך,
שלום ותודה!
יום עבודה, שירלי יובל יאיר

ולנו המבוגרים גם מגיע ציטוט:
"כל אידיוט יכול להתמודד עם משבר, השגרה היא האתגר האמיתי"

של מי אתה ילד? הרהורים ליום המשפחה

איך קוראים לך ילד? - "תומר גרינפלד"
ואיך לאבא? - "איציק גרינפלד"
ולאמא? - "מיכל סלע..."
אז מאיזה משפחה אתה? - "..גרינפלד..."
אמא לא מהמשפחה - "היא כן, אבל..."

ככה ,בשקט, מבלי משים, אנו זורעים בילד זרעים ראשונים של בלבול בביטחון של הדבר הכי בסיסי שיש לו- התא המשפחתי. נוטעים בו מסרים, לא מודעים, לגבי משמעות בניית תא משפחתי והויתורים שאחד הצדדים (נחשו מי) צריך לוותר..

יצירת תא משפחתי משמעותו איחוד שני יחידים לישות חדשה. יצירת יחידה חדשה בחברה בה אנו חיים. איך נקרא ליחידה הזו? שני שמות משפחה נפגשים והופכים לאחד. אני משנה את מהותי. אני הופכת מיחידה, בת של... לזוג של... מי יהיה מוכן לוותר על מהותו הישנה ולקבל על עצמו להיות חלק ממשהו חדש? האם אני באמת מוכנה להיהפך ולהיות חלק ממשפחתו של בעלי? האם אני מוכנה להכיר בזה שבעצם הפיכתי לאשה נשואה אני "עוזבת" את זהותי הישנה העצמאית והופכת להיות " אשתו של"? מוותרת על עברי והופכת מסלע לגרינפלד? ואולי בכלל הוא צריך לוותר? ואולי בכלל שנינו נוותר וניצור שם חדש? נתנתק (לא במודע) ממשפחותינו וניצור ישות חדשה?אולי גם הילדים שלנו , בתורם, "יוותרו" על משפחתם ויבנו ענף משפחתי חדש? איזה רצף משפחתי אנחנו רוצים לשמר? איזו הוויה של משפחה אנחנו רוצים להעביר לילדינו? ולמה?

בנישואין, כמו בכל דבר אחר בחיים, צריך לעשות ויתורים. ויכוחים, עימותים ושאר עניינים הם בלתי נמנעים. אבל כאן אין לאן לברוח.. כאן את כאן וזהו. וצריך להתמודד עם האתגר ולפתור אותו. ולכן צריך לזכור: כשהוא מקל, את חבל. את אשה ולכן ניחנת בגמישות ובגרות שלגבר פשוט אין. עכשיו זה גם כבר מוכח במחקרים על מבנה המוח ("המוח הנשי" - לואן בריזנדיין). תתגמשי. תוותרי. הוויתורים שלך יובילו לאוירה טובה בבית ולגבר מרוצה. וגבר מרוצה, לא מתווכח!

זאת כל התורה לשלום המשפחה. וכל מעשה במחשבה תחילה. וותרי על שם המשפחה. תעשי חלק ממשפחתו של בעלך. תני לו להרגיש מוביל וראש משפחה. (זה גם חובות לא רק זכויות אבל על זה בהזדמנות אחרת). תרגלי כניעה והכנעה. והעניקי לילדיך ביטחון ביציבות המשפחה שלהם. תני להם לדעת שהם שייכים למשפחה מאוחדת ויציבה שלא מתכחשת לעברה.

ועל זה פרויד אמר " לפעמים סיגר הוא רק סיגר..." ושם הוא, אולי, רק שם.

אז מהו שם המשפחה שלכם? ולמה?

הנקה, הענקה או חניקה?

   הנקה. תינוק נולד. התינוק נולד. התינוק שלי נולד. ברייה חדשה ומופלאה מגיחה לעולם. פלא. והפלא הזה הוא שלי ובאחריותי.(אחריותי = איזה פחד) מה עושים איתו? איך דואגים לו? איך מוודאים שיהיה רגוע ולא יבכה? ה נ ק ה.
   הפעולה הכי פשוטה וטבעית ביקום. אמא. תינוק. שד. סגירת מעגל. האושר העילאי שמציף אותנו ברגע החיבור הכל כך מדהים הזה. תחושת הסיפוק שהצלחתי לרצות את הקטן..השקט והרוגע מסביב( כי הנה הבכי נפסק בכל כך מעט מאמץ מצידי). וההתמכרות. של שני הצדדים, כמובן.
    אז האם את מיניקה? עד איזה גיל? באיזה תדירות (פעם אחת ביום- מהבוקר עד הבוקר הבא, אני ההיתי כזו)? מספר פעמים פחות או יותר קבוע ביום? כשיש צורך- כשהתינוק צורח ואין לי כח או מושג מה לעשות איתו? ולמה?
   הנקה ע"פ אבן שושן הינה "האכלת התינוק על ידי מציצה משדי אמו". הנקה הינה גם הענקה. היא הקשר הבסיסי והבלתי אמצעי הראשוני עם התינוק. היא מכילה בתוכה את כל הפרמטרים הנדרשים: , מגע, היקשרות ,תזונה אופטימלית ופעילות הורמונלית שמאזנת ומרגיעה את האם. ואמא מאוזנת מגדלת תינוקות רגועים ומאושרים. התמונה הושלמה. הקשר המופלא נוצר. אני ותינוקי היננו אחד. אנחנו שמחים ומאושרים והכל טוב. אבל... תמיד אבל, עד מתי?
   התינוק גדל.( הודות לאמא המסורה והמושלמת שלו כמובן). וצרכיו משתנים. פתאום הוא מושיט יד לצלחת שלנו. הוא מתחיל לאכול גם אוכל רגיל. ההנקה כבר לא מספיקה בתור תזונה יחידה. הוא כבר זקוק לנו פחות. לאט ובהדרגה התינוק צריך לינוק פחות. האם אנו כאמהות מוכנות להניק פחות? מוכנות לשחרר? כשתינוק כבר מסוגל לאכול לבד מספיק ארוחות ביום על איזה צורך עונה ההנקה? עד איזה גיל? ולמה דווקא 4 פעמים בלילה??
   כל תינוק הוא אחר. כל אמא שונה. ולכל קשר דיאדי (הורה-ילד) יש את הקצב והאופן הייחודי לו. היו קשובות לתינוק/ ילד שלכן. תבנו איתו את הקשר הייחודי שלכן. תנו לשניכם לגדול. בהתפתחות מגיעה העת בה צריך לשנות את הקשר הקיים ולהתחיל קשר חדש. קשר שעובר ישירות מהלב בלי תחנת הביניים של השדיים. ( זה פשוט מתחרז עם ביניים). קשר של חיבוק,מבט ואהבה. תנו לעצמכן לגדול. תנו לילדים לפרוח. ותסמכו על עצמכן. הם יאהבו אתכן באותה המידה גם כשתגיע העת לגמילה.
   לעצות מתי ואיך לגמול אפשר לפנות אלי ( 4 בננות בלילה), או  לאוריאן המלכה!

איך היה השבוע?

     שבוע חורפי בחוץ. לנו חמים ונעים בפנים. אנחנו כמעט כולנו בריאים. ואנחנו נחים.
     בקיצור, השבוע עבר לנו כמו חלום...
     שבת שלום ומנוחה

לישון או לא לישון?

היי, אני כבר לא תינוק
אמא אומרת שאני צריך לאכול הרבה
כי עכשיו אני כל הזמן גדל
אבל זה לא נכון
כשאף אחד לא רואה
אני עוצר
ונח לי קצת
ושוב גדל
- אני כבר לא תינוק (יהונתן גפן)

תנו להם לישון! הרשו להם לנוח...לכל דבר בטבע יש זמן דגירה והבשלה משלו. מי יודע כמה זמן נח הזרע באדמה לפני שהוא נובט וצומח לעץ חזק, פורח ומלבלב? כמו הזרעים גם הילדים (וגם אנחנו) זקוקים למנוחה מדי פעם. זמן להבשיל. זמן לעכל את החיים. לאגור כוחות ולהמשיך הלאה.
ילד לא יכול לישון יותר ממה שהוא צריך. אי אפשר להכריח ילד לישון כשהוא לא עייף.. הם ישנים בדיוק כמה שהם צריכים. תנו להם! ילדים עייפים מכלים את יומם בבהיה וקוטריה במקום בגילוי וחדווה.
תנו להם לדגור ולהבשיל... ותראו מה יצמח.

אפלטון...האם היא באמת מצליחה להבין את הילדים שלנו?

      " ניתן ללמוד על האדם יותר בשעה של משחק מאשר משנה של שיחות..." (אפלטון) וככה אני מכירה את הילדים המתוקים שהענקתם לי את הזכות להכיר (ולאהוב) בשבועיים האחרונים.
     יש לי את המוביל הטבעי: דואג, מטפל, משמח, ממציא ומשתף. חבר אמפתי ואוהב . בקיצור מנהיג החבורה.  איתו בחבורה יש, כמובן, את הגבר השני: הוגה דעות בעל שקט פנימי, בוחן, מתכנן, צוחק ומנסה להיות בענינים ולא להשאר מאחור... והבנות, נו בנות. למרות הגיל הצעיר הן בעלות תחומי עניין משותפים לשתיהן, הכוונה לנעליים אחת של השנייה כמובן. האחת אמא מודרנית קטנה: ביד אחת בובה ובשניה מכונית לכיבוי שריפה. רצה במרץ לעקב אחרי עיסוקי הבנים אך מתפנה גם לשירים וחיבוקים. השניה- דוגמנית על: סרט על הראש, משקפי שמש על העיניים ואין מאושרת ממנה עד ירושלים. שקט, נינוחות ושלווה זה כל מה שהיא  צריכה.
   זהו זו כל החבורה. קבוצה מנצחת, לדעתי.
   תודה על הרשות... אתם מפסידים!

איפה אתה חי?

איפה אתה חי?
גבולות. שוב גבולות...תינוק בא לעולם, איפה הוא נמצא? הנה אמא והנה אבא. זאת היד שלך וזאת היד שלי. איפה אף? מי לא עבר את השלב הזה עם המתוק הקטן שלו? אפילו לא חשבנו מה אנחנו עושים, פשוט עשינו. עזרנו לקטנציק להבין איפה הוא נמצא. איפה הוא ואיפה העולם. באיזה מרחב פיזי הוא מתקיים. עזרנו לו לגדול ולהרגיש ביטחון בעולם שלו.הוא כבר מכיר את גבולות גופו והחפצים סביבו, אבל מה עם גבולות ההתנהגות?
מהם החוקים שאנו רוצים שיהיו אצלנו בבית? מה הקו האדום שלי? איפה אני מציב את גבולות המרחב האישי שלי? (אולי רק כשזה נוגע לציוד הפרטי שלי כגון מצלמה יקרה, ציוד זכוכית יקר?) מדוע אני נמנע מלהעז ולהגיד לילד שלי לא?
בעצם הצבת גבולות לילד אנחנו מעניקים לו מתנה.אנחנו תוחמים אותו ועוזרים לו להבין את העולם בו הוא חי ואת חוקיו.אם אני בוחר לגור על פי תהום יהיה לי הרבה יותר כיף לשחק תופסת ולרוץ אם תהיה בקצה המצוק גדר. אני אוכל לרוץ חופשי ומאושר כי הגדר שומרת עלי. אבל מה אעשה אם לא תהיה גדר?
במצב כזה אני אשחק וארוץ אבל לא באמת בשחרור מלא. אני אבנה לעצמי גדר וירטואלית ואשים לב מעצמי מתי אני מתקרב לתהום. האפשרות שלי באמת להשתחרר ולהנות מהמשחק מוגבלת. אני כל הזמן צריך לשים לב איפה התהום. כל הזמן לבדוק.
איך אתם רוצים שהילד שלכם יגדל בחופש או בפחד ובלבול?

חשוב לשים גבולות להורים/שירלי יובל יאיר

הורה בלי גבולות
מרגיש שנכשל.
הורה בלי גבולות
הוא יצור מבולבל.
הוא זקוק להסבר,
מה החוק, מה הכלל?
לכן אני מקפידה, למשל:
להרדם בחצות,במתכונת קבועה,
להתעורר בלילה,בדיוק כל שעה,
לקשקש על הקיר,על היד על האף,
העיקר שלא ללכלך את הדף.
להשחיל את פרוסת הנקניק לאלבום,
כי חשוב להחזיר דברים למקום.
לאכול בכל הבית , רק לא במטבח,
כדי שהוא לא יהיה מלוכלך..

ואם ההורים משמיעים מחאה,
אל מול הכללים שאני מציעה,
אני מסבירה אז, במלוא הסימפטיה
"כדאי שתבינו, זו לא דמוקרטיה!"

חשוב להקנות להורים הרגלים,
כי הורים בלי כללים
הם פשוט אומללים.