הרהורים לרגל יום ההולדת

"דוקא יום ההולדת שלי,
שלו כל כך חיכיתי,
היה יום עצוב בשבילי-
ואפילו בכיתי.
ככה זה תמיד:
מרב שאני מקוה,
בסוף זה יוצא לא שווה."
(יהודה אטלס, "והילד הזה הוא אני")

מזל טוב! היתה לי יומולדת. אני בת 40! והציפייה וההתרגשות לקראת עדיין קיימים גם בגיל הזה, מסתבר. שלא ישכחו אותי. שידעו מה לקנות לי "בהפתעה". שלא ישקיעו יותר מדי, אבל גם שישקיעו הרבה. מה אני רציתי בכלל? ומה זה כל הארוע ההזוי הזה שנקרא יום הולדת?
אצל האבורגינים באוסטרליה, ( מרלו מורגן "מסר האנשים האמיתים"), חוגגים יום הולדת כשהאדם מרגיש שהוא עבר שינוי. לתפיסתם, יום ההולדת הוא עוד יום בלוח השנה, האדם פשוט נוכח בו ואין שום סיבה למסיבה. לעומת זאת, אם אדם מרגיש שהוא השתנה באופן מסוים, הבין משהו חדש, גילה או יצר משהו בעל משמעות לחייו, הוא מודיע על כך לשבט ועורך מסיבה לציון השינוי. מעניין...
בחזרה אלינו. טקס יום ההולדת שלי. 6 בבוקר. שבת. בין נמנום ליקיצה אני שומעת את הקטנים "לוחשים" לבעלי לקום. תודה לאל השקט חוזר ואני נרדמת... לפתע בשירת יום הולדת קולנית אני מתעוררת, (6:30!! שבת!?), ומגש ארוחת הבוקר שהזמנתי פעם וכבר נהיה מסורת מונח על מיטתי. הפתעה מושלמת. ללא ספק אני מופתעת. אני כבר בת 40! סוף סוף אני מצליחה לישון עד 7:00 בשבת אז מעירים אותי? עיניים עצומות, משפחה שלמה מוטלת מאושרת על מיטתי ואני צריכה לאכול. מה זה צריכה, חייבת! ואכלתי. בעיניים עצומות בלעתי בערבוביה מיץ תפוזים עם קפה, טחינה עם ריבה. ..וחייכתי! בטח שחייכתי. היה לי יום הולדת שמח. העיקר הכוונה. והאהבה. ותשומת הלב.
אז מה לכן קרה ביום ההולדת? ( כל אמהות המשפחתון נולדו במרץ) איזה ציפיות היו לכן? איזה אכזבות? והכי חשוב, למה לכל הרוחות זה קורה לנו ומה באמת אנחנו רוצות?
שיהיה בשמחות!