"בואו נדבר על זה", "אתה כועס? מאד כועס? מרגיש פגוע?" טקסטים מוכרים, נעימים. מעודדים הרגשת קירבה, אמפטיה והזדהות. טקסטים יפים ו"מכילים" שכל הורה בשנים האחרונות למד לדקלם.
"וכן! בטח שאני רוצה לדבר על זה! אני כועס. מאד! כועס עליך. למה אמרת לי –לא- כשרציתי עוד ביסקוויט? לכן אני עכשיו תקוע על הרצפה בשכיבה, בועט ברגליים וצורח! באמצע הסופר. אני בן שנה, רוצה שנדבר על זה?"
לילדים מותר לכעוס. מותר להם גם לשמוח. ובטח שמותר להם להרגיש, לדעת להגדיר את ההרגשה שלהם ולדעת שמישהו מבין אותם. הגבול העדין עובר, לדעתי, ברגע שהרגש משתלט על ההתנהגות. ברגע שהרגש מהווה לגיטימציה לשינוי בהתנהגות וקטיעת רצף האירועים הרגיל. אם אני בסופר וכשאני מסרבת לתת לילד משהו יש לי סצנת בכי של חצי שעה (עד כדי הקאה), יש לי בעיה. וגם לילד. אם אני חוששת מכל עימות עם הילד, לא יודעת מתי הוא יברח לי בגלל עלבון או יפרוץ בצרחות זעם בלתי נשלטות, יש לי בעיה. וגם לו. וגם לכולנו. כי ילד שעסוק בלהעצים את רגשותיו, להנציח אותם, ולנצח את העולם בזכותם, מפסיד הרבה זמן משחק וצחוק ביום. ילד כזה מעייף את עצמו. הוא גם מעייף אותנו!
אפשר לתת לילד להרגיש. הוא הרי יחווה רגשות אם נתייחס אליו ואם לאו. התרומה שלנו למצב צריכה להיות במתן הפרופורציה לרגשות. לא כל כעס או עלבון זה סוף העולם. מותר להרגיש, אך צריך להמשיך לתפקד. זה שילד כועס זה לגיטימי, אך זה לא אומר שבגלל זה הוא לא ירד מהמגלשה, יצא מהשיחים או ילך לגן...
הרשו לילד להרגיש. הרשו לו ללמוד איך להתמודד עם רגשותיו. הרשו לו לבחור אם הוא רוצה להיות שמח או כועס. למדו אותו איך גם כועסים וגם יוצאים מהשיחים ומצטרפים למשחק. כמה זמן אפשר להשאר כעוס בזמן משחק? אל תקחו אחריות על זה שהוא שמח או כועס. זו הבחירה שלו. פשוט המשיכו בחייכם. אם נהיה כנים הרי אף אחד לא יכול להרגיש במקום מישהו אחר או ללמד מישהו אחר איך להתמודד עם רגשות. תנו להם ללמוד איך מגיבים על מצבים שונים. לחיות את חייהם באופן שהם בוחרים. תחיו אתם את חייכם לידם, לא במקומם.
תנו להם לבחור איך לחוות רגשות עכשיו, כשהם קטנים, אל תשאירו את זה לפסיכולוג בגיל 20 !
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אלו טיפים טובים מאוד ומתאימים להורים
השבמחק