" אבא, אמא, קצת יותר לאט
אבא, אמא, תחכו מעט
אין לאן לרוץ ואין לאן למהר
ארץ ישראל פה לעולם תשאר
כבר ראיתי בגלבוע את הפריחה
ומהר תבור ראיתי את הזריחה
כבר עליתי למצדה בשביל הנחש
להורי תמיד קראתי בקול חלש:
אבא, אמא קצת יותר לאט..."
( יורם טהרלב, "אבא אמא וארץ ישראל")
ילדים מבולבלים ועייפים. ילדי יום ראשון. מה הם כבר ביקשו? להיות עם אבא ואמא? זה הכל. לחוות את הביחד, את המשפחה...
חוויות יום ראשון. איך היה בשבת? מה עשיתם? הם עדיין לא יודעים לדבר, אבל אני יודעת את התשובה. "עשינו המון, כל הזמן, לא ישנו ואין לנו מושג איפה היינו כי נסענו רחוק. אפשר כבר לישון עכשיו?"
והם שמים ראש מיד, לפעמים אפילו בלי לאכול , ונרדמים. הם צריכים קצת מנוחה.
פעם ילדים הלכו לגן בשביל "ללמוד", להיחשף לגירויים חדשים. היום יש תחושה שהגן צריך לספק מקום של רוגע מכל ההמולה שבחוץ. פינה של מנוחה מכל הבלאגן ועודף הגירויים שבעולם ללא הפסקה שבו אנו חיים.
הדשא או השיחים ליד הבית מספיק חוויתים לילד. לא צריך לנסוע שעתיים במכונית בשביל לחוות "משפחה". החוויה היא שנשארת בזיכרון של הילד. (כמו אצלנו). לא הנוף.
"והיו שיחים גבוהים יותר מהראש שלי. ואבא נתן לי יד אחת ואמא הייתה ביד השניה. כמעט והלכנו לאיבוד בשדה הגדול. פתאום מצאנו את הבית. ונתנו לי לאכול ונרדמתי. היה כיף." אז מה אם זה היה בעשביית הפרא שגדלה ליד פחי הזבל? זה היה ליד הבית וגם אתם זכיתם למנוחת צהריים!!
שקט. שקט. תנו להם שקט. ויחד. ומשפחה. ואהבה. זה כל מה שהם צריכים. לאט ומעט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה