להרביץ זה כיף?

אפס טולרנטיות לאלימות. זה המוטו במשפחתון שלי. לא מרביצים, נקודה. אני אומרת לא להרביץ. אני מושיטה יד (אם אני מצליחה) ומונעת הרבצה, "וגוּלת הכותרת" – אני שרה את השיר הנפלא:

"אל תכה זה לא יפה,

תן לי יד ועוד אחת,

חברים טובים נהיה, חברים טובים נהיה..." (תו"כ אחיזת ידיים)

(עממי)

גם כן גוּלה ובטח שלא כותרת. מסתבר שהשיר הזה אמנם מעודד חיברות, התפייסות וחיבוקים אבל גם לתדהמתי את תסמונת הבעל המכה. מה שנקרא מכים ומתפייסים. "making up sex".

הקטנטנים החכמים אוהבים לשיר ולהחזיק ידיים, מסתבר. ומתי גם שרים וגם מחזיקים ידיים..? נכון! אחרי שמרביצים! איזה כיף.

אם אני מחקה צליל של שיעול, מריאן דופקת לי על הגב ואומרת "לבריאות" ואם אני מרביץ אז מיד שרים, מחזיקים ידיים ומתחבקים. יאללה מכות יאללה.

קצת בהגזמה, כמובן, אך בהחלט ראיתי איך פתאום חלק מהילדים מביימים הרבצה בשביל "לזכות" בטקס הסולחה. בפעם הבאה שאותו ילד הרביץ אמרתי לו שזה לא בסדר. ולא, לא שרים עכשיו ומתפייסים כי פשוט אסור להרביץ. זה לא נעים ולא מצחיק. הוא השפיל מבט ושקל דפוסי התנהגות חלופיים. איזה דפוסים חלופיים? על כך בפעם אחרת.

דרך אגב לשאול אותם למה הם הרביצו זה לא פיתרון כי אין להם מושג או יכולת להבין מניעים בגילאים האלה. בשנים עברו כששאלתי את אחד הילדים למה הוא בועט בחברה שלו הוא הסתכל עלי נדהם תו"כ בעיטה ופשוט אמר "לא יודע". וזאת היתה האמת. לא היתה סיבה.

לא מרביצים. נקודה. סוף.