הרגע בו הקטנים מתחילים לדבר הוא רגע קסום. הרגע בו אנחנו יודעים בוודאות שהם מבינים אותנו. לא אולי, לא נדמה לנו, הם מבינים! ולכן הם לכודים. לעד. אם אתה מבין אז אתה גם אחראי. כידוע, אי ידיעת החוק אינה פותרת מעונש... ולכן, מרגע שהם מדברים אנחנו מבקשים מהם שיקשיבו. יותר נכון יעשו כדברינו. ואם להיות כנים, יצייתו!
"From the moment I could talk I was ordered to listen…"(Cat Stevens)
משפט נפלא ואמיתי שמלווה אותי כבר שנים רבות, אבל עלולות להיות לו השלכות כמעט הרסניות על חיינו.
וכאן זה מתקשר לי לפוסט הקודם שלי על "הצריך הזה".
מגיל מאד צעיר אנחנו מנותבים לדפוס התנהגות מסוים. לעשיית הדברים ש"צריך". ועכשיו אנחנו, בתורנו, כבר "מנתבים" את ילדינו לכיוון מסוים, אחר. "צריך" אחר. מלמדים אותם איך לעשות את הדברים הנכונים שמשמחים אותנו. איך להיות גאים בדברים שמסבים לנו נחת. והם לומדים. ומפנימים. לומדים איך לאהוב ולהתעניין במה שמשמח אותנו.
רוב הילדים אוהבים לֵרָצוֹת. הם מתרגלים לקבל " יופי" ו"כל הכבוד" על בנייה בקוביות ועל נשיקה לאמא... והם גדלים. מחכים לקבל את ה"יופי" וה"כל הכבוד" על עוד דברים, בעוד תחומים ולצערנו גם בעוד גילאים. הכוונה, גם כשהם מתבגרים. נוסעים לטיול הגדול, מתחתנים, יולדים ילדים... מֵ-רָ-צִ-י-ם!
ואז יום אחד אנחנו מתעוררים ומגלים שלא זה מה שרצינו, לא ככה התכוונו. לא אלה החיים שתכננו. מה אז אנחנו עושים? מה אז אנחנו יכולים לעשות? והאם בכלל עוד נשארו לנו כלים בשלב הזה לגלות מה באמת אנחנו? ובהתאם לזה מה אנחנו רוצים?
"גלגל הצלה": כשהייתן קטנות, מה רציתן להיות כשתהיו גדולות?
אהבתי. גם את הקודם על הצריך הזה. בעיקר מכיוון שאחד מהעיסוקים האהובים עלי הוא בהייה :)
השבמחק