כל הארץ מדורות

"אש אש מדורה תחתונים של בחורה
אש אש מגפרור תחתונים של בחור..."
מישהי מכירה שיר יותר נורמלי לשיר במדורה. (אל תדאגנה אני לא שרה את זה לילדים).
איך נתקענו אם השיר הדבילי הזה? האם זה בגלל היעדר היכולת שלנו להכיל את עוצמת האש? או אולי זה בגלל ההתעלמות שלנו מכוחה התרפויטי של המדורה (גם אם זה לא מדורת שבט..) מה שלא תהיה הסיבה, זה השיר וזה החג.
ל"ג בעומר מגיע ואיתו המדורות, העשן ובשנים האחרונות גם ההתלהמות חסרת המעצורים של הילדים סביב המדורה. הילדים מתלהמים וההורים שמנצלים עוד הזדמנות לא לקחת אחריות, עומדים בשמחה בצד וצופים. צופים איך ילדיהם משחררים כל רסן והופכים להיות יצורים ייצרים נטולי עכבות. החייתיות הבסיסית חוזרת אליהם והיכולת להתמזג עם הטבע ( אש) משתלטת עליהם. הם האש והאש היא הם.עוד קרש ועוד אחד. הלהבה גדלה ואחר כך קטנה. ושוב קרש וככה.
האש היא תרפויטית במהותה. עוצמתית, מאיימת ומשחררת. לא צריך לעשות כלום. לא לדבר. לא לתווך ואולי אפילו לא להקשיב. פשוט לעשות מדורה. קטנה אם אפשר, ולתת לאש לעשות את מה שהיא יודעת. את הקסם שלה. את ההשתלהבות והבעירה. רק תעמדו שם. הקסם כבר יקרה.
פעם בשבוע מדורה ותרגישו שינוי. בילדים. בעצמכם. ואם לא, אז פעם בחודש. ואם גם זה לא יוצא אז...בשביל זה יש ל"ג בעומר!
חג שמח! ותשמרו עליהם בבקשה.