זו ילדותם הראשונה

"זו ילדותי השניה
עול השנים כבר נשכח
זו ילדותי השניה,
ליבי נפתח.

דרך עינייך בת,
אני רואה ומגלה שוב עולם.
דרך ידייך אלמד
לגעת שוב בגלי הים.
דרך שפתייך בת,
טעם חדש למילים.
ואיתך שוב אגדל בלי לחשוש -
אנחנו כבר בני שלוש."
("ילדותי השניה", אהוד מנור)

שיר מדהים ומרגש אבל אליה וקוץ בה. זו אמנם ילדותנו השנייה אבל עבורם זו ילדותם הראשונה. אין להם אחרת, עכשיו זה הזמן שלהם, לא שלנו... אנחנו בוחרים לילדינו את הגן הכי טוב. הגן שאנחנו היינו רוצים להיות בו. האם גם להם זה מתאים? בוחרים להם את החוגים שאנחנו היינו רוצים, (אני שלחתי ילד שהתעניין בכדורגל לחוג אומנות..) ולפעמים אפילו בוחרים להם את החברים... כשהם קטנים בחירת החברים מאד פשוטה, מתאמים עם האמהות הנחמדות, בעינינו, שפגשנו בגן ומסיקים מזה שהילד שלהן גם נחמד... מניסיון שלי הקורלציה בתחום הזה כמעט הפוכה ורק לעיתים רחוקות לאמא הנחמדה יש גם ילד שמתאים לילד שלנו. כזה שהילד שלנו גם יבחר בתור חבר. אלו החיים שלהם, לא שלנו. בואו ננסה לא לחיות את חיינו דרכם.
תנו להם להיות הם. לבחור לבד חברים. לבחור לבד אם הם רוצים חברים כל יום כל היום, או קצת זמן בשקט לבד בבית, איתכם. אפשרו להם להחליט איך לבלות עם חבריהם. הם יודעים לשחק לבד! לא צריך "לדחוף" משחקים, הפעלות, גואש וכיבודים כל אחה"צ. הם מסתדרים לבד נפלא. תמצאו לעצמכן עיסוקים לזמן הזה..(ספונג'ה? בהייה....)
בן של חברה שלי, ביישן ועדין, נעמד על שתי רגליים אחוריות ובגיל 6(!), אחרי 6 שנים של ריצות בין חוגים וחברים כל אחה"צ אמר לאמא שלו המשקיענית והתזזיתית , "אמא די! אני לא את!" וזה לדעתי מתמצת את כל העניין.
תנו להם בדרכם. זו ילדותם הראשונה.