מה עושים כשהילד עובר את הגבול? איך כועסים עליו ועדיין נשארים "הורים טובים"?
"ומה יהיה אם אני אשים דג סלמון בתוך המעיל שלך וסמור בתוך הכפפות, ולמינג בתוך המגפיים?
אז אני אכעס....אבל עדיין אני אוהב אותך." (אמא את אוהבת אותי?, ברברה מ. ג'וסי)
ככה בפשטות, בלי עניינים, ייסורי מצפון ושאר שטויות, מבטיחה האמא האסקימואית לביתה, שיש גבול. ושהיא שם בתפקיד האמא בשביל להציב אותו. זה התפקיד שלה והיא תמלא אותו. בלי פחד ובלי מורא. היא אסקימואית והיא לא מפחדת לאבד את אהבת ביתה בגלל שהיא תכעס עליה. להיפך, הילדה היא זו שחרדה לאבד את אהבת האם אם תתנהג לא כראוי.
ככה זה אצל ילדים אסקימואים. ככה זה גם אצל הילדים שלנו. אבל אנחנו, מסתבר, לא אסקימואים.. אנחנו פוחדים למלא את התפקיד שלנו. פוחדים שאם נכעס נאבד את אהבת ילדינו. פוחדים שאם נעיז להגיד לילדינו "לא!" הם יתרחקו מאיתנו ולא ירגישו שאנחנו חברים שלהם. וזה הפרדוקס של החברה המבולבלת שלנו, במקום שהם יחששו מהכעס שלנו, אנחנו אלו שפוחדים מתוצאות הכעס של עצמינו.
אז יש לי חדשות בשבילכם, הם באמת לא יהיו חברים שלנו. הם לא צריכים להיות. (וגם אנחנו לא צריכים להיות שלהם.) אנחנו ההורים והם הילדים. זו חלוקת התפקידים, נעים להכיר. אין הנחות. ואין מבצעים. וכן, התפקיד שלנו כולל גם את המילה הנוראית "לא" ולעיתים אפילו הרמת קול וכעס. זה מה יש. ככה זה קורה. וכמו שדייויד שנון כתב בהקדמה לספרו "לא, דני!" :"נכון, "כן" היא מילה נפלאה... אבל "כן" לא מרחיקה ילדים עם עפרונות צבעוניים מהקירות של הסלון."
אז בואו נהייה אסקימואים! נפסיק לפחד ונתחיל להגיד "לא", ולכעוס (כשצריך). בלי ייסורי מצפון ועם הרבה ביטחון. בואו נהייה הורים טובים באמת. כאלה שמחנכים ומכינים לחיים. הורים אחראים ובוגרים. הורים שגם כועסים...
ואני מוסיפה בשם הילדים, "כן אני אוהב אותכם גם כשתכעסו עלי, אפילו יותר, כי אני אדע שאכפת לכם ממני ואתם מחנכים אותי להצליח בחיים। תודה"
"ומה יהיה אם אני אשים דג סלמון בתוך המעיל שלך וסמור בתוך הכפפות, ולמינג בתוך המגפיים?
אז אני אכעס....אבל עדיין אני אוהב אותך." (אמא את אוהבת אותי?, ברברה מ. ג'וסי)
ככה בפשטות, בלי עניינים, ייסורי מצפון ושאר שטויות, מבטיחה האמא האסקימואית לביתה, שיש גבול. ושהיא שם בתפקיד האמא בשביל להציב אותו. זה התפקיד שלה והיא תמלא אותו. בלי פחד ובלי מורא. היא אסקימואית והיא לא מפחדת לאבד את אהבת ביתה בגלל שהיא תכעס עליה. להיפך, הילדה היא זו שחרדה לאבד את אהבת האם אם תתנהג לא כראוי.
ככה זה אצל ילדים אסקימואים. ככה זה גם אצל הילדים שלנו. אבל אנחנו, מסתבר, לא אסקימואים.. אנחנו פוחדים למלא את התפקיד שלנו. פוחדים שאם נכעס נאבד את אהבת ילדינו. פוחדים שאם נעיז להגיד לילדינו "לא!" הם יתרחקו מאיתנו ולא ירגישו שאנחנו חברים שלהם. וזה הפרדוקס של החברה המבולבלת שלנו, במקום שהם יחששו מהכעס שלנו, אנחנו אלו שפוחדים מתוצאות הכעס של עצמינו.
אז יש לי חדשות בשבילכם, הם באמת לא יהיו חברים שלנו. הם לא צריכים להיות. (וגם אנחנו לא צריכים להיות שלהם.) אנחנו ההורים והם הילדים. זו חלוקת התפקידים, נעים להכיר. אין הנחות. ואין מבצעים. וכן, התפקיד שלנו כולל גם את המילה הנוראית "לא" ולעיתים אפילו הרמת קול וכעס. זה מה יש. ככה זה קורה. וכמו שדייויד שנון כתב בהקדמה לספרו "לא, דני!" :"נכון, "כן" היא מילה נפלאה... אבל "כן" לא מרחיקה ילדים עם עפרונות צבעוניים מהקירות של הסלון."
אז בואו נהייה אסקימואים! נפסיק לפחד ונתחיל להגיד "לא", ולכעוס (כשצריך). בלי ייסורי מצפון ועם הרבה ביטחון. בואו נהייה הורים טובים באמת. כאלה שמחנכים ומכינים לחיים. הורים אחראים ובוגרים. הורים שגם כועסים...
ואני מוסיפה בשם הילדים, "כן אני אוהב אותכם גם כשתכעסו עלי, אפילו יותר, כי אני אדע שאכפת לכם ממני ואתם מחנכים אותי להצליח בחיים। תודה"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה