כל הארץ מדורות

"אש אש מדורה תחתונים של בחורה
אש אש מגפרור תחתונים של בחור..."
מישהי מכירה שיר יותר נורמלי לשיר במדורה. (אל תדאגנה אני לא שרה את זה לילדים).
איך נתקענו אם השיר הדבילי הזה? האם זה בגלל היעדר היכולת שלנו להכיל את עוצמת האש? או אולי זה בגלל ההתעלמות שלנו מכוחה התרפויטי של המדורה (גם אם זה לא מדורת שבט..) מה שלא תהיה הסיבה, זה השיר וזה החג.
ל"ג בעומר מגיע ואיתו המדורות, העשן ובשנים האחרונות גם ההתלהמות חסרת המעצורים של הילדים סביב המדורה. הילדים מתלהמים וההורים שמנצלים עוד הזדמנות לא לקחת אחריות, עומדים בשמחה בצד וצופים. צופים איך ילדיהם משחררים כל רסן והופכים להיות יצורים ייצרים נטולי עכבות. החייתיות הבסיסית חוזרת אליהם והיכולת להתמזג עם הטבע ( אש) משתלטת עליהם. הם האש והאש היא הם.עוד קרש ועוד אחד. הלהבה גדלה ואחר כך קטנה. ושוב קרש וככה.
האש היא תרפויטית במהותה. עוצמתית, מאיימת ומשחררת. לא צריך לעשות כלום. לא לדבר. לא לתווך ואולי אפילו לא להקשיב. פשוט לעשות מדורה. קטנה אם אפשר, ולתת לאש לעשות את מה שהיא יודעת. את הקסם שלה. את ההשתלהבות והבעירה. רק תעמדו שם. הקסם כבר יקרה.
פעם בשבוע מדורה ותרגישו שינוי. בילדים. בעצמכם. ואם לא, אז פעם בחודש. ואם גם זה לא יוצא אז...בשביל זה יש ל"ג בעומר!
חג שמח! ותשמרו עליהם בבקשה.

להרביץ זה כיף?

אפס טולרנטיות לאלימות. זה המוטו במשפחתון שלי. לא מרביצים, נקודה. אני אומרת לא להרביץ. אני מושיטה יד (אם אני מצליחה) ומונעת הרבצה, "וגוּלת הכותרת" – אני שרה את השיר הנפלא:

"אל תכה זה לא יפה,

תן לי יד ועוד אחת,

חברים טובים נהיה, חברים טובים נהיה..." (תו"כ אחיזת ידיים)

(עממי)

גם כן גוּלה ובטח שלא כותרת. מסתבר שהשיר הזה אמנם מעודד חיברות, התפייסות וחיבוקים אבל גם לתדהמתי את תסמונת הבעל המכה. מה שנקרא מכים ומתפייסים. "making up sex".

הקטנטנים החכמים אוהבים לשיר ולהחזיק ידיים, מסתבר. ומתי גם שרים וגם מחזיקים ידיים..? נכון! אחרי שמרביצים! איזה כיף.

אם אני מחקה צליל של שיעול, מריאן דופקת לי על הגב ואומרת "לבריאות" ואם אני מרביץ אז מיד שרים, מחזיקים ידיים ומתחבקים. יאללה מכות יאללה.

קצת בהגזמה, כמובן, אך בהחלט ראיתי איך פתאום חלק מהילדים מביימים הרבצה בשביל "לזכות" בטקס הסולחה. בפעם הבאה שאותו ילד הרביץ אמרתי לו שזה לא בסדר. ולא, לא שרים עכשיו ומתפייסים כי פשוט אסור להרביץ. זה לא נעים ולא מצחיק. הוא השפיל מבט ושקל דפוסי התנהגות חלופיים. איזה דפוסים חלופיים? על כך בפעם אחרת.

דרך אגב לשאול אותם למה הם הרביצו זה לא פיתרון כי אין להם מושג או יכולת להבין מניעים בגילאים האלה. בשנים עברו כששאלתי את אחד הילדים למה הוא בועט בחברה שלו הוא הסתכל עלי נדהם תו"כ בעיטה ופשוט אמר "לא יודע". וזאת היתה האמת. לא היתה סיבה.

לא מרביצים. נקודה. סוף.

הם כבר מדברים, ולכן...

הרגע בו הקטנים מתחילים לדבר הוא רגע קסום. הרגע בו אנחנו יודעים בוודאות שהם מבינים אותנו. לא אולי, לא נדמה לנו, הם מבינים! ולכן הם לכודים. לעד. אם אתה מבין אז אתה גם אחראי. כידוע, אי ידיעת החוק אינה פותרת מעונש... ולכן, מרגע שהם מדברים אנחנו מבקשים מהם שיקשיבו. יותר נכון יעשו כדברינו. ואם להיות כנים, יצייתו!
"From the moment I could talk I was ordered to listen…"(Cat Stevens)
משפט נפלא ואמיתי שמלווה אותי כבר שנים רבות, אבל עלולות להיות לו השלכות כמעט הרסניות על חיינו.
וכאן זה מתקשר לי לפוסט הקודם שלי על "הצריך הזה".
מגיל מאד צעיר אנחנו מנותבים לדפוס התנהגות מסוים. לעשיית הדברים ש"צריך". ועכשיו אנחנו, בתורנו, כבר "מנתבים" את ילדינו לכיוון מסוים, אחר. "צריך" אחר. מלמדים אותם איך לעשות את הדברים הנכונים שמשמחים אותנו. איך להיות גאים בדברים שמסבים לנו נחת. והם לומדים. ומפנימים. לומדים איך לאהוב ולהתעניין במה שמשמח אותנו.
רוב הילדים אוהבים לֵרָצוֹת. הם מתרגלים לקבל " יופי" ו"כל הכבוד" על בנייה בקוביות ועל נשיקה לאמא... והם גדלים. מחכים לקבל את ה"יופי" וה"כל הכבוד" על עוד דברים, בעוד תחומים ולצערנו גם בעוד גילאים. הכוונה, גם כשהם מתבגרים. נוסעים לטיול הגדול, מתחתנים, יולדים ילדים... מֵ-רָ-צִ-י-ם!
ואז יום אחד אנחנו מתעוררים ומגלים שלא זה מה שרצינו, לא ככה התכוונו. לא אלה החיים שתכננו. מה אז אנחנו עושים? מה אז אנחנו יכולים לעשות? והאם בכלל עוד נשארו לנו כלים בשלב הזה לגלות מה באמת אנחנו? ובהתאם לזה מה אנחנו רוצים?
"גלגל הצלה": כשהייתן קטנות, מה רציתן להיות כשתהיו גדולות?

הצריך הזה

"צריך לקום מהמיטה,

צריך לגמור את החביתה,

צריך לצחצח שיניים.

צריך ללעוס לאט,

צריך להיות נחמד,

ולהגיד לאן אתה יוצא.

צריך וצריך,

ומרוב שהצטרכתי -

כבר שכחתי

מה אני רוצה."

(יהונתן גפן, "הצריך הזה")

צריך גם לכבס, צריך גם לבשל, צריך לנוח בצהריים...צריך וצריך. אבל מה אנחנו רוצות? מה אנחנו באמת רוצות? מה משמח אותנו? מה עדיין משמח אותנו? במירוץ המודרני בו אנו שותפות בעל כורחנו, האם אנחנו עדיין זוכרות מה משמח אותנו? מה גורם לנו לחייך?
מתי בכלל היה לנו פנאי לחשוב/לחקור מה אנחנו רוצות, מה אנחנו אוהבות. האם אי פעם בכלל עשינו מה שרצינו או שתמיד ברמה בלתי מודעת כל שהיא פעלנו כי "צריך"?( צריך לעשות תואר, צריך להתחתן והכי חשוב, צריך להיות מאושר..)
עכשיו כשאנחנו בשיא עומס ההורות, מה משמח אותנו/ אתכן? מה באמת אתן רוצות לעשות? והאם אתן עושות את זה?
תקדישו 5 דקות ביום לעשיית משהו שגורם לכן לחייך ומיועד לשמח רק אתכן. 5 דקות! לא תאמינו איזה הבדל זה עושה בחיים. וכן, בהייה בקיר עם כוס קפה ביד נחשבת, הרי יש אנשים שנוסעים עד להודו בשביל לבהות, לא?
תחייכו! כי "מוכרחים" להיות שמח...

אפשר כבר לישון עכשיו? -תסמונת יום ראשון

" אבא, אמא, קצת יותר לאט

אבא, אמא, תחכו מעט

אין לאן לרוץ ואין לאן למהר

ארץ ישראל פה לעולם תשאר

כבר ראיתי בגלבוע את הפריחה

ומהר תבור ראיתי את הזריחה

כבר עליתי למצדה בשביל הנחש

להורי תמיד קראתי בקול חלש:

אבא, אמא קצת יותר לאט..."

( יורם טהרלב, "אבא אמא וארץ ישראל")

ילדים מבולבלים ועייפים. ילדי יום ראשון. מה הם כבר ביקשו? להיות עם אבא ואמא? זה הכל. לחוות את הביחד, את המשפחה...
חוויות יום ראשון. איך היה בשבת? מה עשיתם? הם עדיין לא יודעים לדבר, אבל אני יודעת את התשובה. "עשינו המון, כל הזמן, לא ישנו ואין לנו מושג איפה היינו כי נסענו רחוק. אפשר כבר לישון עכשיו?"
והם שמים ראש מיד, לפעמים אפילו בלי לאכול , ונרדמים. הם צריכים קצת מנוחה.
פעם ילדים הלכו לגן בשביל "ללמוד", להיחשף לגירויים חדשים. היום יש תחושה שהגן צריך לספק מקום של רוגע מכל ההמולה שבחוץ. פינה של מנוחה מכל הבלאגן ועודף הגירויים שבעולם ללא הפסקה שבו אנו חיים.
הדשא או השיחים ליד הבית מספיק חוויתים לילד. לא צריך לנסוע שעתיים במכונית בשביל לחוות "משפחה". החוויה היא שנשארת בזיכרון של הילד. (כמו אצלנו). לא הנוף.
"והיו שיחים גבוהים יותר מהראש שלי. ואבא נתן לי יד אחת ואמא הייתה ביד השניה. כמעט והלכנו לאיבוד בשדה הגדול. פתאום מצאנו את הבית. ונתנו לי לאכול ונרדמתי. היה כיף." אז מה אם זה היה בעשביית הפרא שגדלה ליד פחי הזבל? זה היה ליד הבית וגם אתם זכיתם למנוחת צהריים!!
שקט. שקט. תנו להם שקט. ויחד. ומשפחה. ואהבה. זה כל מה שהם צריכים. לאט ומעט.

אני רוצה ע-כ-ש-י-ו!

"רגע אחד להמתין.. עוד רגע תקבל... עוד לא תורך... עוד שנייה אתן לך.."
מה זה הרגע הזה לעזאזל? מי זו שנייה? ובעיקר למה לא עכשיו ומיד! אני רעבה, עכשיו! אני רוצה את זה ע- כ- ש-י-ווו!
דחיית סיפוקים הוא נושא לא פשוט אצל ילדים. כמונו, גם הם רוצים הכל ועכשיו. רק שלהבדיל מאיתנו, הם לא רק רוצים, הם יודעים שהכל מגיע להם, שייך להם ובאופן כללי "נוחת" בכף ידם ברגע שהם רק חושקים בו. מצב נפלא ואידיאלי לחיות בו ..עד שמופיע איזה אח קטן/ גדול, חבר בגן או סתם אמא עם עקרונות... מה עושים? איך מתאפקים? איך מלמדים אותם להתאפק לרגע, להמתין עוד שנייה?
אני קפצתי ראש בנושא הזה. אם כבר לדחות סיפוקים אז בתחום הכי קשה, אוכל. כשיושבים לאכול במשפחתון הילדים יושבים (לא קשורים!!) בכיסאות קטנים סביב השולחן. הם יושבים ומחכים, אני חוזרת: מחכים שאגיש את האוכל. הם לא קמים,לא קופצים וגולת הכותרת, לא דופקים על השולחן או על הראש של מי שיושב לידם... לימדתי אותם לשים ידיים על הברכיים ולחכות. והם מחכים ומחייכים. גאים. בני שנה!! מחכים... הם י-כ-ו-ל-י-ם!

"אני רוצה, אני רוצה
את כל מה שיש בנמצא
ולא אסבול שום רביצה
כשאני רוצה אני רוצה.

הרי עדיין לא מיציתי,
את כל מה שרציתי,
כי מהבוקר עד חצות
אני פשוט
רוצה
לרצות."
"על החיתול ישבתי", שירלי יובל יאיר

אם להמתין לאוכל הם יכולים, אתן חושבות שלחכות לתורם בצעצוע הם גם יכולים?

האור בקצה המנהרה- חוזרים למשפחתון!

החופש נגמר. או אולי מבחינתכם רק מתחיל... בכל מקרה מחר חוזרים למריאן!! יחי השגרה! הילדים כבר יודעים על זה? התיק כבר מוכן?
"אם בשעה ארבע תבוא אתחיל לשמוח בשעה שלוש..."
אנטואן דה סנט אקזופרי,"הנסיך הקטן"
הכינו אותם מראש לבאות.ספרו להם מה הולך לקרות. בנו להם טקסים. קבועים. זה הסוד וזו כל החכמה.יותר קל (לכולנו, אגב) לתפקד כשידוע מראש מה הולך לקרות. למה צריך לצפות. לא חייבים לעשות כל יום אותו הדבר אבל סדר יום פחות או יותר קבוע מאד מקל על ההתנהלות. מונע הרבה עימותים.
דברו איתם על היום שעומד לקראתם. מי יקח אותם לגן? מי יחזיר? מה תעשו אחה"צ? מחר חוזרים למריאן..
תנו להם זמן להכין את עצמם למעברים ביומיום, לשינויים. הודיעו להם מראש שתיכף חוזרים הביתה מהגינה, תיכף נכנסים לאמבטיה ועוד רגע קט יוצאים. ההכנה מראש לקראת העומד להתרחש תסייע להם (וגם לנו) לצלוח את המעברים ממצב אחד לשני ביתר קלות. תסייע לכולנו להיתקל בפחות עימותים ובפחות התנגדויות במהלך היום. במהלך החיים.
"אם בשעה ארבע תבוא אתחיל לשמוח בשעה שלוש.." מחר הולכים למריאן. תנו גם להם לשמוח.
מחכה לכם, ניפגש.