טראומת ל"ג בעומר

של מי החג הזה לעזאזל?
ל"ג בעומר מאחורינו. מי שלא היה במדורה עם ילדיו, שיקום! ולא, הכוונה לא לילדי גן אלא לכיתות ג, ד ואילך. מי שלא אסף קרשים עבור ילדיו (הכבר גדולים) "כי אולי לא יהיו מספיק" וגם ארגן כיבוד ובא ושמר וליהג עם כל שאר הורי הכיתה ( של הילד זוכרים?) שיקום!
מה קרה לנו? למה אנחנו מארגנים להם מדורות? (ואת החיים). הרי חווית הילדות הכי נפלאה של רובינו הייתה איך אספנו לבד קרשים ואיך סחבנו והחבאנו ושוב סחבנו. ואוכל? למי בכלל היה זמן לאוכל? בניית המדורה והישיבה לצידה ( מדורה קטנה זוכרים?) היו כל הכיף. מקסימום מישהו הביא כמה תפוחי אדמה (לא מבושלים מראש ולא עטופים בנייר כסף) ואכלנו אותם אחרי כמה שעות. כי אז עוד הייתה סבלנות לשבת כמה שעות, זוכרים? ואפילו התלכלכו לנו הידיים ולא צעקנו "איכס, אמא יש מגבונים?"
אנחנו מגדלים דור של פרזיטים. מרב "הורים מעורבים", נהיינו הורים מגוננים (מדי), חונקים (כמעט) ומסרסים ממש. מרב רצון למנוע את טראומות הילדות שלנו אצל ילדינו, אנחנו חיים וחווים את ילדותינו דרכם. מונעים מהם לחוות את ילדותם באופן טבעי, עצמאי, מעז, מסתכן, מעצים ומפתח.
איפה הילדים בכל הסיפור הזה? האם, לדוגמא, הם תיאמו ביניהם מועד למדורה, או שמא אנחנו אלו שקבענו אותו עבורם? האם הם אספו קרשים? או שהרימו ידיים מראש "כי ממילא בסוף איזה אבא תמיד מביא משטחים ועושה מדורה ענקית"? העירייה ניסתה השנה למנוע את גניבת הקרשים לכבוד חג הוונדליזם, והודיעה על מועד חלוקת קרשים. רעיון מבורך! מתי המועד? בבוקר! כשהילדים בבית הספר... מי הגיע לחלוקה? הורים. בעיקר אמהות וג'יפים.
של מי החג הזה לעזאזל? הורים או ילדים? ואיך בדיוק הילדים השמורים שלנו אמורים להגיע לעצמאות בתרבות כזו? בחינוך מגן ומתערב שכזה? יאללה, את הטנא לשבועות כבר ניתן להם להכין לבד. וגם את הזר.