האמת יוצאת לאור...

בפורים התחפשתי לפיית העוגות והגלידות או כמו שבעלי הגדיר את זה "זונת קצפת". אסופה של אביזרי פורים שהיו בבית... חצאית לבנה, מתנפחת מסאטן (מיני כמובן), בגד גוף אדום, גופית תחרה מנצנצת, יריעת טול מדהימה בתור כנפיים וגולת הכותרת- זוג כובעי ליצן אדומים תפורים לציצי בסגנון מדונה.

בעלי, בתורו, קיבל סינר מטבח + מגבת ועל הסינר נכתב "הבעל שם טוב" ובהתאמה על הגב הדבקנו שלט "Yes Dear". בקיצור בעל טוב.

הקטע המעניין התחיל במסיבה. הגברים ניגשו לבעלי היקר ולחשו באזנו "כל הכבוד, גם אצלנו זה ככה אבל אין לנו אומץ להגיד את זה.." אלי נגשו הנשים, והתייחסו ללא יוצא מהכלל לציצי! (אני נטולת ציצי ביומיום) ." וואו! כל הכבוד על האומץ! אנחנו לא היינו מעזות!" וכיוצא באלה.
אז מה זה אומר עלינו? גברים ונשים בכלל? האשה ה"גם זונה וגם אופה" היא משאת נפשינו, היא השולטת? והגברים שמוכנים להיות צייתנים ו"בעלים טובים" זאת האמת במסווה של "גבר, גבר", מצ'ואיסט מוביל?
מה שבאמת מעניין, זה למה התחפושות האלה זכו לכל כך הרבה תגובות הזדהות...

ולסיום ציטוט מאצלנו: "כמה מרגיז יכול להיות בעל? יותר!"

מתחפשים או מחפשים- הרהורים לפורים

פעם בשנה אנחנו מתחפשים לחלומות שלנו. יום בשנה אנחנו יכולים להיות מי שהיינו באמת יכולים, או רוצים, להיות. בשאר ימות השנה אנחנו מחפשים. מחפשים מי אנחנו רוצים להיות, מה אנחנו יכולים להיות, ולמה אנחנו לא...
גם את הילדים אנחנו מחפשים בפורים. אבל מה עם שאר ימי החול בשנה?
ביומיום אנחנו מחפשים את ילדינו לחלומות שלנו. אלו שלא הגשמנו. מתי נאפשר גם להם לחפש? מבלי משים אנו נוטים "לחפש" ו"להלביש" את הילד בחלומות שלנו. בתקוות ובציפיות. שולחים לחוגים, מתמחים בגנים ובתי ספר מיוחדים. אבל מה עם הילד? מה הוא רוצה?

לעיתים קרובות מדי אני נתקלת בילדים שבעל כורחם מסתובבים "מחופשים" כל השנה. כל החיים. מתי ניתן להם זמן להיות הם עצמם? לגלות מי הם בכלל? האם אנחנו בכלל מאפשרים להם להכיר את עצמם או שמרב חוגים ופיתוח הפוטנציאל (חלומות ההורים) הם כבר שכחו מה הם בכלל רצו?
הילדים הם לא אנחנו. "הם גשר אל עצמנו שנתן לנו הזמן..."(שלום חנוך). תנו להם להיות מי שהם. אל תחפשו אותם בחלומותיכם. לא בפורים ולא במשך כל השנה.

"ילדכם אינם ילדכם
כי פרי געגועי החיים אל עצמם,
באים המה דרככם אך לא מכם,
חיים עמכם אך אינם שיכים לכם.
תנו לילדכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם,
כי להם הגיגיהם.
גופם ישכון בבתיכם, אך לא נשמתם
כי נשמתם מסתופפת בבית המחר -
שם לא תוכלו לבוא אף בחלומותיכם.
אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם אל לכם לעשותם כמותכם,
כי החיים פנייהם קדימה לא אחור. "
ג'ובראן חליל ג'ובראן, "הנביא"

האם אנחנו מחפשים את הילד רק בפורים ובשאר השנה מאפשרים, גם לו, לחפש?

חיפוש נעים וחג שמח!

המשחק הוא החיים או החיים הם משחק...

אלון משחק במכונית הגדולה. אני מושיטה לאורה כדור-ואלון עוזב את המכונית ורץ מהר לקחת את הכדור.אורה מוותרת ואלון "זוכה בכדור". אני מציעה לאורה צעצוע אחר ואלון מיד "מוותר" על הכדור ורץ לצעצוע החדש. הפעם אורה לא מוותרת. אני מסבירה לאלון שצריך לחכות כי עכשיו לא תורו בצעצוע והוא מופתע, פורץ במחאה. איך יתכן הרי העולם שיך לו? ומי בכלל שמע על כזה דבר מגוחך שצריך לחכות לפעמים? ושיש תור??
אושר גדול. אורה סיימה לשחק ומושיטה לאלון את המכונית. אלון מושיט לה בחזרה וכך במשך כמה דקות הם מתרגלים/ משחקים בלתת ולקבל...
אני מאמינה שדפוסי התנהגות נבנים כבר בגילאים הצעירים ביותר. איך העולם מגיב כשאני רוצה משהו? האם התגובה שונה כשאני בוכה? האם אני מוכן גם לתת ולא רק לקבל? ילדים באים לעולם עם הנטיות הטבעיות שלהם וכבר בגילאים האלה אפשר לראות את דפוסי האופי השונים בין ילד לילד ואת דפוסי ההתנהגות הכבר נלמדים שהם אימצו לעצמם.
המשפחתון מהווה את המסגרת החברתית החיצונית הראשונה של הילדים. כאן הם ילמדו, ואני איתם, איך להיעשות חברים. מתי לוותר ומתי לעמוד על שלך, איך להביע חיבה ואיך לחכות בסבלנות , ילמדו איך להיעשות חלק מקבוצה. האדם הוא ייצור חברתי. היכולת להיקשר לזולת, לתקשר איתו וליצור קשר אמיתי הינה המתנה הכי גדולה שאני יכולה להעניק לילדיכם. ואלו גם המיומנויות הכי חשובות שהאדם יכול לרכוש ולנכס לעצמו.
אמא משפחתון שאלה אותי פעם מה למדתי מהמשפחתון. עניתי לה, בלי לחשוב פעמיים, שמשפחתון עבורי זה: מהות החיים. יחסים בין אנשים, מבנה נפש האדם ואיפה אני בכל הסיפור... הכל שקוף ופתוח אצל הקטנים וחוזר על עצמו באותם דפוסים גם אצל מבוגרים. עבורי זה גם שקט פנימי והתמודדות שלי מול עצמי.
וזה מה שאני עושה כאן בזכות ילדיכם ואיתם כל יום.
אז למה אלון חושב שהעולם שייך לו ואילו אורה כבר מוכנה לפעמים לוותר? רמז: ילד יחיד מול ילד שני במשפחה. האם אלון יהיה מוכן לאמץ דפוס התנהגות חדש? תוך כמה זמן? האם אורה תלמד לעמוד על שלה יותר פעמים? אחכה, אראה ואדווח.
האם אתם נתקלים במצבים דומים לזה " בעולם המבוגרים"? איך אתם מגיבים?

עמנואל קאנט וטיולים בגינה...

עמנואל קאנט (הוגה תורת ההכרה) מעולם לא עזב את עיר מולדתו. הוא הקפיד כל חייו על שגרה קבועה ולא ויתר על טיולו היומי, אחה"צ לעת ערב, במורד השדרה הסמוכה לביתו. היעדר הריגושים והגירויים החיצונים לא מנעו מקאנט להיעשות מי שהוא נהיה ולפתח את גאוניותו.
השגרה. השגרה. השגרה.
השגרה הרוטינית והאינסופית מאפשרת לנו פשוט להיות. לחיות את הרגע ואת הכאן ועכשיו האמיתי והכנה ביותר שלנו בלי הפרעות. בלי התערבויות. הקביעות וסדר היום הקבוע נותנים לילדים ביטחון ושקט; המרכיבים החיוניים בשביל התפתחות וצמיחה.
ארוחת בוקר, מפגש, טיול- מסלול קבוע, ארוחת צהריים. מה הם עושים שם כל היום? הם פשוט נהיים.

אני עסוקה,
מאוד מצטערת,
תבואו אולי, בפעם אחרת?

צריך להספיק לבחון את הדשא,
לבדוק כל גבעול בנפרד.
ואל ערוגת הפרחים יש לגשת
לקטוף יסודית כל אחד.
לחקור את הבוץ, לטבול בו ידיים,
למלא את הסנדביץ' באדמה.
לספור לנמלה את כל הרגליים,
לבדוק אם היא גם טעימה.

בקיצור,
הצטברה לי המון עבודה.
אז תבואו אחר כך,
שלום ותודה!
יום עבודה, שירלי יובל יאיר

ולנו המבוגרים גם מגיע ציטוט:
"כל אידיוט יכול להתמודד עם משבר, השגרה היא האתגר האמיתי"

של מי אתה ילד? הרהורים ליום המשפחה

איך קוראים לך ילד? - "תומר גרינפלד"
ואיך לאבא? - "איציק גרינפלד"
ולאמא? - "מיכל סלע..."
אז מאיזה משפחה אתה? - "..גרינפלד..."
אמא לא מהמשפחה - "היא כן, אבל..."

ככה ,בשקט, מבלי משים, אנו זורעים בילד זרעים ראשונים של בלבול בביטחון של הדבר הכי בסיסי שיש לו- התא המשפחתי. נוטעים בו מסרים, לא מודעים, לגבי משמעות בניית תא משפחתי והויתורים שאחד הצדדים (נחשו מי) צריך לוותר..

יצירת תא משפחתי משמעותו איחוד שני יחידים לישות חדשה. יצירת יחידה חדשה בחברה בה אנו חיים. איך נקרא ליחידה הזו? שני שמות משפחה נפגשים והופכים לאחד. אני משנה את מהותי. אני הופכת מיחידה, בת של... לזוג של... מי יהיה מוכן לוותר על מהותו הישנה ולקבל על עצמו להיות חלק ממשהו חדש? האם אני באמת מוכנה להיהפך ולהיות חלק ממשפחתו של בעלי? האם אני מוכנה להכיר בזה שבעצם הפיכתי לאשה נשואה אני "עוזבת" את זהותי הישנה העצמאית והופכת להיות " אשתו של"? מוותרת על עברי והופכת מסלע לגרינפלד? ואולי בכלל הוא צריך לוותר? ואולי בכלל שנינו נוותר וניצור שם חדש? נתנתק (לא במודע) ממשפחותינו וניצור ישות חדשה?אולי גם הילדים שלנו , בתורם, "יוותרו" על משפחתם ויבנו ענף משפחתי חדש? איזה רצף משפחתי אנחנו רוצים לשמר? איזו הוויה של משפחה אנחנו רוצים להעביר לילדינו? ולמה?

בנישואין, כמו בכל דבר אחר בחיים, צריך לעשות ויתורים. ויכוחים, עימותים ושאר עניינים הם בלתי נמנעים. אבל כאן אין לאן לברוח.. כאן את כאן וזהו. וצריך להתמודד עם האתגר ולפתור אותו. ולכן צריך לזכור: כשהוא מקל, את חבל. את אשה ולכן ניחנת בגמישות ובגרות שלגבר פשוט אין. עכשיו זה גם כבר מוכח במחקרים על מבנה המוח ("המוח הנשי" - לואן בריזנדיין). תתגמשי. תוותרי. הוויתורים שלך יובילו לאוירה טובה בבית ולגבר מרוצה. וגבר מרוצה, לא מתווכח!

זאת כל התורה לשלום המשפחה. וכל מעשה במחשבה תחילה. וותרי על שם המשפחה. תעשי חלק ממשפחתו של בעלך. תני לו להרגיש מוביל וראש משפחה. (זה גם חובות לא רק זכויות אבל על זה בהזדמנות אחרת). תרגלי כניעה והכנעה. והעניקי לילדיך ביטחון ביציבות המשפחה שלהם. תני להם לדעת שהם שייכים למשפחה מאוחדת ויציבה שלא מתכחשת לעברה.

ועל זה פרויד אמר " לפעמים סיגר הוא רק סיגר..." ושם הוא, אולי, רק שם.

אז מהו שם המשפחה שלכם? ולמה?

הנקה, הענקה או חניקה?

   הנקה. תינוק נולד. התינוק נולד. התינוק שלי נולד. ברייה חדשה ומופלאה מגיחה לעולם. פלא. והפלא הזה הוא שלי ובאחריותי.(אחריותי = איזה פחד) מה עושים איתו? איך דואגים לו? איך מוודאים שיהיה רגוע ולא יבכה? ה נ ק ה.
   הפעולה הכי פשוטה וטבעית ביקום. אמא. תינוק. שד. סגירת מעגל. האושר העילאי שמציף אותנו ברגע החיבור הכל כך מדהים הזה. תחושת הסיפוק שהצלחתי לרצות את הקטן..השקט והרוגע מסביב( כי הנה הבכי נפסק בכל כך מעט מאמץ מצידי). וההתמכרות. של שני הצדדים, כמובן.
    אז האם את מיניקה? עד איזה גיל? באיזה תדירות (פעם אחת ביום- מהבוקר עד הבוקר הבא, אני ההיתי כזו)? מספר פעמים פחות או יותר קבוע ביום? כשיש צורך- כשהתינוק צורח ואין לי כח או מושג מה לעשות איתו? ולמה?
   הנקה ע"פ אבן שושן הינה "האכלת התינוק על ידי מציצה משדי אמו". הנקה הינה גם הענקה. היא הקשר הבסיסי והבלתי אמצעי הראשוני עם התינוק. היא מכילה בתוכה את כל הפרמטרים הנדרשים: , מגע, היקשרות ,תזונה אופטימלית ופעילות הורמונלית שמאזנת ומרגיעה את האם. ואמא מאוזנת מגדלת תינוקות רגועים ומאושרים. התמונה הושלמה. הקשר המופלא נוצר. אני ותינוקי היננו אחד. אנחנו שמחים ומאושרים והכל טוב. אבל... תמיד אבל, עד מתי?
   התינוק גדל.( הודות לאמא המסורה והמושלמת שלו כמובן). וצרכיו משתנים. פתאום הוא מושיט יד לצלחת שלנו. הוא מתחיל לאכול גם אוכל רגיל. ההנקה כבר לא מספיקה בתור תזונה יחידה. הוא כבר זקוק לנו פחות. לאט ובהדרגה התינוק צריך לינוק פחות. האם אנו כאמהות מוכנות להניק פחות? מוכנות לשחרר? כשתינוק כבר מסוגל לאכול לבד מספיק ארוחות ביום על איזה צורך עונה ההנקה? עד איזה גיל? ולמה דווקא 4 פעמים בלילה??
   כל תינוק הוא אחר. כל אמא שונה. ולכל קשר דיאדי (הורה-ילד) יש את הקצב והאופן הייחודי לו. היו קשובות לתינוק/ ילד שלכן. תבנו איתו את הקשר הייחודי שלכן. תנו לשניכם לגדול. בהתפתחות מגיעה העת בה צריך לשנות את הקשר הקיים ולהתחיל קשר חדש. קשר שעובר ישירות מהלב בלי תחנת הביניים של השדיים. ( זה פשוט מתחרז עם ביניים). קשר של חיבוק,מבט ואהבה. תנו לעצמכן לגדול. תנו לילדים לפרוח. ותסמכו על עצמכן. הם יאהבו אתכן באותה המידה גם כשתגיע העת לגמילה.
   לעצות מתי ואיך לגמול אפשר לפנות אלי ( 4 בננות בלילה), או  לאוריאן המלכה!

איך היה השבוע?

     שבוע חורפי בחוץ. לנו חמים ונעים בפנים. אנחנו כמעט כולנו בריאים. ואנחנו נחים.
     בקיצור, השבוע עבר לנו כמו חלום...
     שבת שלום ומנוחה

לישון או לא לישון?

היי, אני כבר לא תינוק
אמא אומרת שאני צריך לאכול הרבה
כי עכשיו אני כל הזמן גדל
אבל זה לא נכון
כשאף אחד לא רואה
אני עוצר
ונח לי קצת
ושוב גדל
- אני כבר לא תינוק (יהונתן גפן)

תנו להם לישון! הרשו להם לנוח...לכל דבר בטבע יש זמן דגירה והבשלה משלו. מי יודע כמה זמן נח הזרע באדמה לפני שהוא נובט וצומח לעץ חזק, פורח ומלבלב? כמו הזרעים גם הילדים (וגם אנחנו) זקוקים למנוחה מדי פעם. זמן להבשיל. זמן לעכל את החיים. לאגור כוחות ולהמשיך הלאה.
ילד לא יכול לישון יותר ממה שהוא צריך. אי אפשר להכריח ילד לישון כשהוא לא עייף.. הם ישנים בדיוק כמה שהם צריכים. תנו להם! ילדים עייפים מכלים את יומם בבהיה וקוטריה במקום בגילוי וחדווה.
תנו להם לדגור ולהבשיל... ותראו מה יצמח.