אם רבים, סימן שאוהבים - בשביל זה יש אחים

"הילדים שלי חברים ממש טובים. אצלנו בבית לא רבים...אצלנו מדברים בשקט, מדברים על הבעיות" איזה בית אידיאלי, לכאורה. אבל מצד שני גם לא מביעים רגשות בעוצמה, לא מכירים את כל מנעד הרגשות שיש לנו, פוחדים מעימותים. לילדים חשוב להיחשף לשני הצדדים של מטבע הרגשות, גם הנעימים וגם הפחות נעימים. לדעת להכיר ולקבל גם את הצדדים הפחות נעימים של עצמם. ללמוד איך לא לפחד מהרוגז והכעס שתוקפים אותם... ואת זולתם. לדעת לקבל את הכעס כעוד רגש שיש לנו, בדיוק כמו שימחה ואהבה. להכיר בכך שהחיים הם לא תמיד רק צחוק וצהלה. ושגם זה בסדר.
אחים רבים? מעולה! סימן שאכפת להם. סימן שהם אוהבים ויותר מהכל סימן שהם ילדים רגילים... ריבים, הצקות, ואי הסכמות הם חלק טבעי ורצוי ממערכת היחסים בין אחים. כמו בני זוג, גם אחים צריכים לדעת איך לריב בשביל לדעת איך להתפייס ולהישאר ביחד, בשביל לגדול ולהיות חברים. אנחנו רבים, "שונאים" וכועסים רק על הקרובים אלינו ביותר. אלה שאנחנו מספיק בטוחים באהבתם בשביל לריב איתם מבלי לאבד את אהבתם. לאהוב ולשנוא זה שני צדדים של אותו הרגש. אני מסוגל לשנוא רק את מי שאני מסוגל גם לאהוב. אני יכול לכעוס רק על מי שמרגיז אותי, מי שאכפת לי ממנו וממעשיו.
ב"אוּזוּ ומוּזוּ מכפר קאקארוּזוּ" (ספרו הנפלא של אפריים סידון), מתוארים שני אחים, החברים הכי טובים. נופת צופים של יחסים של חברות, אהבה והיעדר ריבים...עד שיום אחד, בבגרותם, הם רבים! ומכיוון שלא תירגלו ריבים ואין להם כלים להתמודדות עם המצב שנוצר, הם נפרדים! הם לא משלימים, לא מדברים ובטח שלא סולחים. הם מנתקים ביניהם כל קשר עד יום מותם...אני מעדיפה שהילדים שלי יריבו כשהם קטנים, יריבו כשהם גדולים, ועדיין יישארו חברים.
יש משפחות שבהן מפחדים מריבים. לדעתם ריב מסמל בעיה, שלא לומר סכנה. המשפחות האלה לא מתורגלות בלריב ובלאבד שליטה ולתפישתן התפרצות רגשות וכעסים מאיימים על שלמות המשפחה. במשפחות האלה הרבה פעמים ההורים משתדלים לא לריב לפני הילדים. לא להרים את הקול ולא לאבד שליטה. לילדים האלו אין מודל ללמוד ממנו איך רבים ואיך מתפייסים. חסר להם המודל ממנו אפשר ללמוד מה עושים כשרבים.. איך מתפייסים. הם נדמים לאוּזוּ ומוּזוּ...
אין מה לעשות, אנחנו נוטים לריב לפעמים. ומפתיע יותר, אנחנו רבים רק עם חברים (אחים), לא עם זרים. ככה זה בחיים. זה גם מה שאני אומרת לילדי כשהם רבים. (לא תאמינו אבל גם הם רבים לפעמים). "יופי שרבתם. סימן שאכפת לכם. עם מי רציתם לריב? עם ילד שאתם לא מכירים שעובר לידכם במדרכה?" והם מחייכים במבוכה ומבינם את הכוונה.
אז איך מסתדרים ביניהם הילדים שלכם? לריב הם כבר יודעים?

חג שבועות וגניבת זרע

אם חד הורית שהרתה לאביה בעת שהיה בגילופין, מי ירצה בחברתה? מי ירצה להתחבר עם בנה...אם חד הורית, אלמנה, שהרתה במרמה לחמה(!!) מי ירצה לשהות במחיצתה? גיורת (לא עלינו) אלמנה, שהתחתנה בתחבולות לקרוב משפחה, מי ירצה אותה ואת בנה...
כך נוסדה מלכות דוד...כך נבנה עם ישראל. בנות לוט, תמר ורות הן, הן האמהות הנ"ל. מגניבת הזרע של תמר (כלתו של יהודה) נולד פרץ, מקים השושלת שממנה נולד בועז – סבא רבא של דוד המלך. מגילוי העריות של בנות לוט נולד מואב , שוב אחד מהסבא רבאים של דוד. רות המואבייה, הגיורת האלמנה גם הצטרפה לחגיגה אי שם בשושלת (אמא של עובד סבו של דוד המלך. והלא מזרעו של דוד המלך יגיע מלך משיח... אם אלו היו סביו של דוד,( דוד!), מי אנחנו שנשפוט את הילדים וההורים הקצת שונים שחיים בינינו כיום?
הרבה שוֹנוּת והשתנוּת יש בחברה שלנו. הרבה משפחות "קצת" אחרות והרבה סטריאוטיפים וסטיגמות שמפריעים לנו לקבל את השונים בינינו כמו שהם. לדנה יש שני אבאים, לגל יש אמא אבל אין אבא ולאפרת בכלל יש שתי אמהות ואבא אחד. ילדים חמודים שנולדו בנסיבות שלא תלויות בהם. אני שמרנית מטבעי, ולתפישתי המשפחה הקלאסית הרגילה היא המודל הכי נכון לגידול ילדים. בא חג השבועות וטופח לי על פניי. "הלו? יה פרימיטיבית! הרי רק בזכות הילדים וההורים האחרים קם לנו ביהדות דוד המלך! תתעוררי!"
אני קוראת את מגילת רות, מפרשת אותה בעצמי לפי ראות עיני, ומבינה שצריך לתת צ'אנס גם לאחרים. לאלו שלא הלכו לפי הספר, אלו שילדו (ונולדו) קצת אחרת. ילדים באים כשהם צריכים. יש להם מסלול ויש להם ייעוד. אני מנסה לקבל אותם כמו שהם. ילדים. בלי קשר להוריהם ולנסיבות הולדתם. חג שבועות בפתח. אני מזמינה גם אתכם להצטרף ולקבל את האחר. לנסות ולהשתחרר מדעות קדומות.
חג שמח!

זו ילדותם הראשונה

"זו ילדותי השניה
עול השנים כבר נשכח
זו ילדותי השניה,
ליבי נפתח.

דרך עינייך בת,
אני רואה ומגלה שוב עולם.
דרך ידייך אלמד
לגעת שוב בגלי הים.
דרך שפתייך בת,
טעם חדש למילים.
ואיתך שוב אגדל בלי לחשוש -
אנחנו כבר בני שלוש."
("ילדותי השניה", אהוד מנור)

שיר מדהים ומרגש אבל אליה וקוץ בה. זו אמנם ילדותנו השנייה אבל עבורם זו ילדותם הראשונה. אין להם אחרת, עכשיו זה הזמן שלהם, לא שלנו... אנחנו בוחרים לילדינו את הגן הכי טוב. הגן שאנחנו היינו רוצים להיות בו. האם גם להם זה מתאים? בוחרים להם את החוגים שאנחנו היינו רוצים, (אני שלחתי ילד שהתעניין בכדורגל לחוג אומנות..) ולפעמים אפילו בוחרים להם את החברים... כשהם קטנים בחירת החברים מאד פשוטה, מתאמים עם האמהות הנחמדות, בעינינו, שפגשנו בגן ומסיקים מזה שהילד שלהן גם נחמד... מניסיון שלי הקורלציה בתחום הזה כמעט הפוכה ורק לעיתים רחוקות לאמא הנחמדה יש גם ילד שמתאים לילד שלנו. כזה שהילד שלנו גם יבחר בתור חבר. אלו החיים שלהם, לא שלנו. בואו ננסה לא לחיות את חיינו דרכם.
תנו להם להיות הם. לבחור לבד חברים. לבחור לבד אם הם רוצים חברים כל יום כל היום, או קצת זמן בשקט לבד בבית, איתכם. אפשרו להם להחליט איך לבלות עם חבריהם. הם יודעים לשחק לבד! לא צריך "לדחוף" משחקים, הפעלות, גואש וכיבודים כל אחה"צ. הם מסתדרים לבד נפלא. תמצאו לעצמכן עיסוקים לזמן הזה..(ספונג'ה? בהייה....)
בן של חברה שלי, ביישן ועדין, נעמד על שתי רגליים אחוריות ובגיל 6(!), אחרי 6 שנים של ריצות בין חוגים וחברים כל אחה"צ אמר לאמא שלו המשקיענית והתזזיתית , "אמא די! אני לא את!" וזה לדעתי מתמצת את כל העניין.
תנו להם בדרכם. זו ילדותם הראשונה.

לכעוס או לא לכעוס?

מה עושים כשהילד עובר את הגבול? איך כועסים עליו ועדיין נשארים "הורים טובים"?
"ומה יהיה אם אני אשים דג סלמון בתוך המעיל שלך וסמור בתוך הכפפות, ולמינג בתוך המגפיים?
אז אני אכעס....אבל עדיין אני אוהב אותך." (אמא את אוהבת אותי?, ברברה מ. ג'וסי)
ככה בפשטות, בלי עניינים, ייסורי מצפון ושאר שטויות, מבטיחה האמא האסקימואית לביתה, שיש גבול. ושהיא שם בתפקיד האמא בשביל להציב אותו. זה התפקיד שלה והיא תמלא אותו. בלי פחד ובלי מורא. היא אסקימואית והיא לא מפחדת לאבד את אהבת ביתה בגלל שהיא תכעס עליה. להיפך, הילדה היא זו שחרדה לאבד את אהבת האם אם תתנהג לא כראוי.
ככה זה אצל ילדים אסקימואים. ככה זה גם אצל הילדים שלנו. אבל אנחנו, מסתבר, לא אסקימואים.. אנחנו פוחדים למלא את התפקיד שלנו. פוחדים שאם נכעס נאבד את אהבת ילדינו. פוחדים שאם נעיז להגיד לילדינו "לא!" הם יתרחקו מאיתנו ולא ירגישו שאנחנו חברים שלהם. וזה הפרדוקס של החברה המבולבלת שלנו, במקום שהם יחששו מהכעס שלנו, אנחנו אלו שפוחדים מתוצאות הכעס של עצמינו.
אז יש לי חדשות בשבילכם, הם באמת לא יהיו חברים שלנו. הם לא צריכים להיות. (וגם אנחנו לא צריכים להיות שלהם.) אנחנו ההורים והם הילדים. זו חלוקת התפקידים, נעים להכיר. אין הנחות. ואין מבצעים. וכן, התפקיד שלנו כולל גם את המילה הנוראית "לא" ולעיתים אפילו הרמת קול וכעס. זה מה יש. ככה זה קורה. וכמו שדייויד שנון כתב בהקדמה לספרו "לא, דני!" :"נכון, "כן" היא מילה נפלאה... אבל "כן" לא מרחיקה ילדים עם עפרונות צבעוניים מהקירות של הסלון."
אז בואו נהייה אסקימואים! נפסיק לפחד ונתחיל להגיד "לא", ולכעוס (כשצריך). בלי ייסורי מצפון ועם הרבה ביטחון. בואו נהייה הורים טובים באמת. כאלה שמחנכים ומכינים לחיים. הורים אחראים ובוגרים. הורים שגם כועסים...
ואני מוסיפה בשם הילדים, "כן אני אוהב אותכם גם כשתכעסו עלי, אפילו יותר, כי אני אדע שאכפת לכם ממני ואתם מחנכים אותי להצליח בחיים। תודה"

טראומת ל"ג בעומר

של מי החג הזה לעזאזל?
ל"ג בעומר מאחורינו. מי שלא היה במדורה עם ילדיו, שיקום! ולא, הכוונה לא לילדי גן אלא לכיתות ג, ד ואילך. מי שלא אסף קרשים עבור ילדיו (הכבר גדולים) "כי אולי לא יהיו מספיק" וגם ארגן כיבוד ובא ושמר וליהג עם כל שאר הורי הכיתה ( של הילד זוכרים?) שיקום!
מה קרה לנו? למה אנחנו מארגנים להם מדורות? (ואת החיים). הרי חווית הילדות הכי נפלאה של רובינו הייתה איך אספנו לבד קרשים ואיך סחבנו והחבאנו ושוב סחבנו. ואוכל? למי בכלל היה זמן לאוכל? בניית המדורה והישיבה לצידה ( מדורה קטנה זוכרים?) היו כל הכיף. מקסימום מישהו הביא כמה תפוחי אדמה (לא מבושלים מראש ולא עטופים בנייר כסף) ואכלנו אותם אחרי כמה שעות. כי אז עוד הייתה סבלנות לשבת כמה שעות, זוכרים? ואפילו התלכלכו לנו הידיים ולא צעקנו "איכס, אמא יש מגבונים?"
אנחנו מגדלים דור של פרזיטים. מרב "הורים מעורבים", נהיינו הורים מגוננים (מדי), חונקים (כמעט) ומסרסים ממש. מרב רצון למנוע את טראומות הילדות שלנו אצל ילדינו, אנחנו חיים וחווים את ילדותינו דרכם. מונעים מהם לחוות את ילדותם באופן טבעי, עצמאי, מעז, מסתכן, מעצים ומפתח.
איפה הילדים בכל הסיפור הזה? האם, לדוגמא, הם תיאמו ביניהם מועד למדורה, או שמא אנחנו אלו שקבענו אותו עבורם? האם הם אספו קרשים? או שהרימו ידיים מראש "כי ממילא בסוף איזה אבא תמיד מביא משטחים ועושה מדורה ענקית"? העירייה ניסתה השנה למנוע את גניבת הקרשים לכבוד חג הוונדליזם, והודיעה על מועד חלוקת קרשים. רעיון מבורך! מתי המועד? בבוקר! כשהילדים בבית הספר... מי הגיע לחלוקה? הורים. בעיקר אמהות וג'יפים.
של מי החג הזה לעזאזל? הורים או ילדים? ואיך בדיוק הילדים השמורים שלנו אמורים להגיע לעצמאות בתרבות כזו? בחינוך מגן ומתערב שכזה? יאללה, את הטנא לשבועות כבר ניתן להם להכין לבד. וגם את הזר.