חג החירות-המשך

איך מפסיקים להיות עבד וקרבן של המשפחה

"אמא ערה, כולם ערים." פטנט עולמי שהמציאה חברה שלי (פסיכולוגית), ופשוט עושה את העבודה נפלא. אז ככה..סיפור שהיה כך היה...
אמא לתאומים בני שנתיים פנתה לעזרה. היא ערה כל הלילה. אחד נרדם השני מתעורר לחלב וחוזר חלילה. והיא, במסירות אמהית טובה, קמה, מאכילה , משכיבה ולא ישנה. בעלה ישן. הוא לא שומע כלום. לא מתעורר ואפילו לא מודע למתרחש סביבו...מה עושים?
בלילה הבא, איך שהגוזל הראשון התעורר היא הוציאה אותו מהמיטה, הדליקה אור בסלון והושיבה אותו על הספה מול טלויזיה בפול ווליום. מיד היא העירה גם את השני והושיבה גם אותו בסלון. הדליקה אורות בכל הבית, מוזיקה במטבח והחלה להכין קפה ולקרקש בסירים.אמצע הלילה לא לשכוח. הילדים כמובן גם צרחו, המומים, בשלב זה. הבעל קם, המום אף הוא, ושאל מה קורה? בשלווה היא ענתה את התשובה המנצחת, "אמא ערה- כולם ערים!"
וזהו זה כל הסיפור. בעלה כיבה את האורות, כיבה את הטלויזיה אמר לה ללכת לישון. נכנס עם הקטנטנים לחדר וסגר את הדלת. מה היה שם אף אחד לא יודע, אבל אחרי רבע רבע שעה הוא יצא משם, הילדים ישנו ויותר אף אחד לא קם בבית הזה. גם לא בלילות הבאים! אמיתי.
מאז זה המוטו אצלנו." אמא ערה כולם ערים!"
ובתרגום חופשי, אמא "סובלת" כולם סובלים. כשאמא קמה ראשונה בבוקר לילדים גם אבא קם. כשאמא לוקחת את הילדים לגינה כי "מישהו" צריך לעשות את זה, גם אבא מצטרף. ואם הוא לא מצטרף אז לא הולכים. וגם לא קמים!וגם לא עושים כלום! הילדים פשוט מעירים את שנינו ואז אנחנו קמים. או פונים לאבא כשהם רוצים לצאת לגינה או סתם לשחק כדורגל...ובהדרגה, (חודשיים, שלושה), "אבא" אפילו מגלה שהוא יכול לעשות חלק דברים לבד ואפילו ביוזמתו. הוא אפילו מסוגל לפעמים להכין את "הדייסה המחורבנת שלו".
וזה עובד! בהתחלה זה קצת מלאכותי אבל אחרי כמה זמן כולם מאמצים את השיטה ומגלים שגם להם יש "יכולות מיוחדות". אז בערב החג כולם עוזרים לארגן את הבית, ובסוף הארוחה כשצריך לפנות את הכלים..כולם מפנים! ואומרים כמו מנטרה "אמא ערה כולם ערים.." לפעמים אפילו עם חיוך. ולאמא יש פחות עבודה ויותר חלוקה בנטל. וזה אומר יותר זמן חופשי ופחות תחושת קורבן. ובמילים של חג- יציאת מצרים! יציאה מעבדות לחירות! ובא לציון גואל. יחי החופש!
בהצלחה!

פסח- חג החירות?

דובון קטון ניגש לשולחן, מתיישב בכיסאו הזעיר, נועץ מבט בקערה שלפניו, והנה היא ריקה.
"מי אכל את הדייסה שלי?! ", הוא חורק.
אבא דוב מגיע לשולחן, מתיישב בכיסא הגדול, מסתכל בקערה הגדולה לפניו, והנה היא ריקה.
"מי אכל את הדייסה שלי?!", הוא שואג.
מציצה אמא דובה מהמטבח וצווחת: "נמאסתם עלי כבר, בחיי,
כמה פעמים צריך לחזור על כל הסיפור הזה?!
"אמא דובה קמה ראשונה מהמיטה, אמא דובה העירה את כולם,
אמא דובה הכינה את הקפה, אמא דובה סידרה את הכלים במדיח,
אמא דובה הורידה כביסה, אמא דובה שמה אוכל בקערה של החתול,
אמא דובה סידרה את הבית ויצאה החוצה לקור, להביא את העיתון,
אמא דובה ערכה את השולחן, אמא דובה הוציאה החוצה את הכלב הארור,
אמא דובה השליכה את האשפה, ועכשיו, כשסוף סוף הואלתם לגרור את אחוריכם ולזכות את אמא דובה בנוכחותכם, אז תקשיבו טוב, כי אני אגיד את זה רק עוד פעם אחת:
עוד לא הספקתי להכין את הדייסה המחורבנת שלכם!".

וככה. עוד יום ועוד יום. חג הפסח מתקרב, חג החירות! התעלות הרוח על החומר, התחדשות הנפש, צמיחה רוחנית ושאר בבל"ט. בת'כלס אנחנו במטבח. וגם על הרצפה מקרצפות, לא לשכוח. כי הרי , "מישהו" צריך לנקות ו"מישהו" גם צריך לבשל... והדובדבן שבקצפת, "מישהו" גם צריך לשבת בערב החג, לבוש יפה ומחויך... ולהגיש,ולפנות ולפעמים גם לשטוף כלים בסוף!
הוא שאמרתי, חג החירות! שיהיה לכל האמא דובות למיניהן חג שמח ושבעזרת השם גם לילה שלם בלי שאף אחד יתעורר...
בהזדמנות אספר לכם איך שוברים את מעגל הקסם ומגלים לשאר בני המשפחה שגם להם יש ידיים ורגליים.
חג שמח!

"בואו נדבר על זה"- על ההכלה

"בואו נדבר על זה", "אתה כועס? מאד כועס? מרגיש פגוע?" טקסטים מוכרים, נעימים. מעודדים הרגשת קירבה, אמפטיה והזדהות. טקסטים יפים ו"מכילים" שכל הורה בשנים האחרונות למד לדקלם.
"וכן! בטח שאני רוצה לדבר על זה! אני כועס. מאד! כועס עליך. למה אמרת לי –לא- כשרציתי עוד ביסקוויט? לכן אני עכשיו תקוע על הרצפה בשכיבה, בועט ברגליים וצורח! באמצע הסופר. אני בן שנה, רוצה שנדבר על זה?"
לילדים מותר לכעוס. מותר להם גם לשמוח. ובטח שמותר להם להרגיש, לדעת להגדיר את ההרגשה שלהם ולדעת שמישהו מבין אותם. הגבול העדין עובר, לדעתי, ברגע שהרגש משתלט על ההתנהגות. ברגע שהרגש מהווה לגיטימציה לשינוי בהתנהגות וקטיעת רצף האירועים הרגיל. אם אני בסופר וכשאני מסרבת לתת לילד משהו יש לי סצנת בכי של חצי שעה (עד כדי הקאה), יש לי בעיה. וגם לילד. אם אני חוששת מכל עימות עם הילד, לא יודעת מתי הוא יברח לי בגלל עלבון או יפרוץ בצרחות זעם בלתי נשלטות, יש לי בעיה. וגם לו. וגם לכולנו. כי ילד שעסוק בלהעצים את רגשותיו, להנציח אותם, ולנצח את העולם בזכותם, מפסיד הרבה זמן משחק וצחוק ביום. ילד כזה מעייף את עצמו. הוא גם מעייף אותנו!
אפשר לתת לילד להרגיש. הוא הרי יחווה רגשות אם נתייחס אליו ואם לאו. התרומה שלנו למצב צריכה להיות במתן הפרופורציה לרגשות. לא כל כעס או עלבון זה סוף העולם. מותר להרגיש, אך צריך להמשיך לתפקד. זה שילד כועס זה לגיטימי, אך זה לא אומר שבגלל זה הוא לא ירד מהמגלשה, יצא מהשיחים או ילך לגן...
הרשו לילד להרגיש. הרשו לו ללמוד איך להתמודד עם רגשותיו. הרשו לו לבחור אם הוא רוצה להיות שמח או כועס. למדו אותו איך גם כועסים וגם יוצאים מהשיחים ומצטרפים למשחק. כמה זמן אפשר להשאר כעוס בזמן משחק? אל תקחו אחריות על זה שהוא שמח או כועס. זו הבחירה שלו. פשוט המשיכו בחייכם. אם נהיה כנים הרי אף אחד לא יכול להרגיש במקום מישהו אחר או ללמד מישהו אחר איך להתמודד עם רגשות. תנו להם ללמוד איך מגיבים על מצבים שונים. לחיות את חייהם באופן שהם בוחרים. תחיו אתם את חייכם לידם, לא במקומם.
תנו להם לבחור איך לחוות רגשות עכשיו, כשהם קטנים, אל תשאירו את זה לפסיכולוג בגיל 20 !

הרהורים לרגל יום ההולדת

"דוקא יום ההולדת שלי,
שלו כל כך חיכיתי,
היה יום עצוב בשבילי-
ואפילו בכיתי.
ככה זה תמיד:
מרב שאני מקוה,
בסוף זה יוצא לא שווה."
(יהודה אטלס, "והילד הזה הוא אני")

מזל טוב! היתה לי יומולדת. אני בת 40! והציפייה וההתרגשות לקראת עדיין קיימים גם בגיל הזה, מסתבר. שלא ישכחו אותי. שידעו מה לקנות לי "בהפתעה". שלא ישקיעו יותר מדי, אבל גם שישקיעו הרבה. מה אני רציתי בכלל? ומה זה כל הארוע ההזוי הזה שנקרא יום הולדת?
אצל האבורגינים באוסטרליה, ( מרלו מורגן "מסר האנשים האמיתים"), חוגגים יום הולדת כשהאדם מרגיש שהוא עבר שינוי. לתפיסתם, יום ההולדת הוא עוד יום בלוח השנה, האדם פשוט נוכח בו ואין שום סיבה למסיבה. לעומת זאת, אם אדם מרגיש שהוא השתנה באופן מסוים, הבין משהו חדש, גילה או יצר משהו בעל משמעות לחייו, הוא מודיע על כך לשבט ועורך מסיבה לציון השינוי. מעניין...
בחזרה אלינו. טקס יום ההולדת שלי. 6 בבוקר. שבת. בין נמנום ליקיצה אני שומעת את הקטנים "לוחשים" לבעלי לקום. תודה לאל השקט חוזר ואני נרדמת... לפתע בשירת יום הולדת קולנית אני מתעוררת, (6:30!! שבת!?), ומגש ארוחת הבוקר שהזמנתי פעם וכבר נהיה מסורת מונח על מיטתי. הפתעה מושלמת. ללא ספק אני מופתעת. אני כבר בת 40! סוף סוף אני מצליחה לישון עד 7:00 בשבת אז מעירים אותי? עיניים עצומות, משפחה שלמה מוטלת מאושרת על מיטתי ואני צריכה לאכול. מה זה צריכה, חייבת! ואכלתי. בעיניים עצומות בלעתי בערבוביה מיץ תפוזים עם קפה, טחינה עם ריבה. ..וחייכתי! בטח שחייכתי. היה לי יום הולדת שמח. העיקר הכוונה. והאהבה. ותשומת הלב.
אז מה לכן קרה ביום ההולדת? ( כל אמהות המשפחתון נולדו במרץ) איזה ציפיות היו לכן? איזה אכזבות? והכי חשוב, למה לכל הרוחות זה קורה לנו ומה באמת אנחנו רוצות?
שיהיה בשמחות!

מתחבאים ומקווים...

ילדים אוהבים להתחבא. מתחת לשולחן.מאחורי הספה. "להיעלם" מתחת לשמיכה או אפילו תחת מטפחת שקופה. למה הם עושים את זה? מה כ"כ מרתק בלהתחבא?

"יעל נכנסה לתוך הארגז
סגרה את המכסה מעליה
וישבה בבית הקטן שלה
היה שקט בפנים- היה שקט בחוץ."
(הבית של יעל, מרים רות)

קוראים לי מחפשים אותי. רוצים אותי ודואגים לי. אני אהוב ונאהב. עוד קצת תחפשו אותי בבקשה, תיכף אני בא.
רגע אחד להיות בשקט, בלי כל הרעש הבלתי נפסק מסביב. להיות רגע אחד לבד. בכוחות עצמי. להעיז להיות לבד. להשאר בשלווה במקום אחד. להרגע. להיות אני עצמי...ואז לחזור!
הנה אני , חזרתי! אני לא השתניתי, אתם לא השתניתם. איזה כיף! הכל עקבי, יציב ובטוח. העולם הוא מקום בטוח עבורי. אני רגוע ומאושר.
החוויה של השקט. של היכולת לשבת בשקט ולהתנתק לרגע מרעשי העולם חשובה לילד. חשובה גם לנו. בעולם המודרני ילדים גדלים במרוץ אחד גדול ממקום למקום, מפעילות אחת להתרגשות אחרת." המחבוא" מאפשר להם רגע אחד של התנתקות מההמולה. רגע אחד של שקט ודממה. "המחבוא" גם מאפשר להם לחזק את אמונם בנו. למרות שהם נעלמים לרגע אנחנו עדיין נשארים, עדיין מחכים להם. עודדו אותם להתחבא. זה הגיל! וזה הרווח המשני שלו. השלווה.
מתי אתם התחבאתם פעם אחרונה? (ולא, הכוונה לא במיטה מתחת לשמיכה).
תנסו! צפויה לכם חוויה!

פיל פילון אפו ארוך והאב "המודרני"

"בוא אלי קוראת לו אמא בוא אלי צעד קדימה!
אך פילוני לא יזכור אי פנים ואי אחור...
בא הביתה אבא פיל ופילוני לא רגיל,
פיל פילון נבהל מאד ומיד התחיל לצעוד."

מי לא שרה את השיר הזה כשהילד עשה את צעדיו הראשונים? איזה מסר סמוי עובר דרך השיר? חברה שלי ששמה לב למילים שינתה את זה ל"פיל פילון שמח מאד..." ועדיין, גם אם שמח וגם אם נבהל מה זה הכח הזה שיש ל"אבא"?
מי זה האבא הכל יכול הזה? איך זה שהילד ש"לא רגיל" שאבא בבית מיד עושה מאמץ עבורו ומצליח במשימה? למה הילד " נבהל מאד"? ואיפה האבא הזה בדרך כלל- הורים גרושים, אם יחידנית, או סתם אבא שעובד עד מאוחר..? (לעיון נוסף: "אינטליגנציה אבהית" ד"ר עלי כ"ץ)
בזיכרון הקולקטיבי שלנו האב הוא סמכות. איך שלא נהפוך את זה, למילה של אבא יש משקל שונה מאשר למילה של אמא. גם במשפחות שבהן האב כמעט לא נוכח (פיזית או מהותית), מילה של אבא פרושה סמכות. ושוב, כלל זה תקף גם במשפחות שבהן האם חזקה , סמכותית ודומיננטית. לאבא יש תפקיד במשפחה. והתפקיד הזה כולל גם הטלת מרות והנהגה של המשפחה. הרבה גברים בימינו נוטים לברוח מהאחריות של התפקיד בתירוץ, הנוח, של "אני ממילא בקושי נמצא" או "היא אחראית על הילדים- רק לה הם מקשיבים..." אז זהו שלא. התירוץ הזה לא מספיק טוב. כשגבר בוחר לקחת על עצמו את תפקיד האב הילדים מזהים מיד, בצורה לא מודעת, את הסמכות שפונה אליהם, ומצייתים. אבא זה סמכות. אבל כמו שאמר הדוד של ספיידרמן: "עם הכח באה גם אחריות". מהאחריות הזו הרבה גברים מעדיפים להתחמק... (והרבה נשים, אגב, גם מעודדות התחמקות..)
האם לאבא במשפחה שאנחנו בונות יש כח/ סמכות? האם אנחנו רוצות שתהיה לו סמכות ואחריות? האם אנחנו מאפשרות לו להיות סמכות או שרק אנחנו "יודעות ויכולות" לטפל נכון בילדים? האם מבלי משים נהיה לנו אבא מודרני וסמרטוט? או אולי אנחנו מעדיפות אבא סמרטוט כי ככה יותר נוח? איזה אבא הבעל שלנו בוחר להיות? איזה אבא אנחנו בוחרות שהוא יהיה?

או כמו ששר פו הדב:

" יומים שמים וגשם בלי מיים
נסה נא ללכת לאן אל מאין
תחוד לי חידה ואפתור לך שתיים,
יומים שמים וגשם בלי מים. "

זאת אומרת, שאלות שאלות אבל אין לי תשובות.